אליעד כהן
יעוץ אישי
בשיטת EIP
⭐⭐⭐⭐⭐
הצטרף לחברים באתר!
שם
סיסמא
לחץ כאן
להתחבר לאתר!
💖
הספרים שמומלצים לך:
להצליח בחיים
ולהיות מאושר!






רשימת התגובות האחרונות של: גלית 🔻
דיונים גם בקבוצה Facebook

לירן, יופי, אני מבינה עכשיו טוב יותר את כוונתך. התשובה שלי קצת מורכבת. אני אכתוב אותה בכמה סעיפים. אפשר לקרוא כמאמר!! (פתחת לי פתח לחשוב על הנושא ונהנתי להעלותו על הכתב).

בהנאה!!

אחת קל יותר לחקור רעב כשרעבים. אולי זה לא קל מבחינות אחרות, כי רעבים, אבל אם אני רוצה לחקור מה קורה לנמלים שהרסו להם את הבית ואין להם בית, ומצד שני אני אתן להם קודם לבנות - בית, כי ואאלה לא נעים להן שאין להן בית, אז מתי יהיה לי יותר קל לחקור את האין? כשהן בתוך הבית החדש או כשאין להן בית?

שתיים. גם ברעב יש מן נקודה כזו שאם אתה לא אוכל אחריה, לא תהיה רעב. זה אנורקטיות יודעות. שם זה לא טוב, כי מוביל למחלה ולהתמכרות. אבל, זה עובד גם להיפך. נגמלים מאלכוהול, וצריך פרק זמן מסוים שיעבור ללא האלכוהול, שלאחריו יש לך הרבה יותר סיכוי להמשיך להיות נקי. זה לא רק הזמן. אבל זה מצריך זמן כדי ללמוד זאת. זו איזושהי למידה פסיכולוגית לראות שאתה לא צריך את השתייה או את מה שזה לא יהיה.

(דוגמא - עזבת לימודים, אז בהתחלה אולי עוד תרגיש רע מזה, הערך - העצמי עוד יתבסס על זה, אבל אחרי שנה, אם תתבונן ותלמד ממצבך, אתה תראה שאין קשר הכרחי בין לימודים לערכך). לוקח זמן להבין הערך שלי לא בזה.

שלוש. אם אתה כן לוקח את הפיתרון החיצוני, למשל: מקבל את התפקיד הניהולי, אתה צריך להיות מאד עירני, כי אם אתה לא מטפל בחוסר - בטחון שלך, אם אתה לא מרגיש שאתה באופן בלתי - תלוי יכול להרגיש את המלאות... אתה יוצר תלות בזה. הרבה אנשים מחפשים עמדות כוח ממקום של חוסר - בטחון, ואז הבנאדם ירגיש שזה מה שנותן לו הערך ויתחיל להיות כוחני כזה, לתפוס תחת, לא היה לו כלום ועכשיו יש לו משהו, יהיה תלוי בזה, ישתמש בזה, שכרון כוח (וראיתי הרבה מצבים כאלה, החל מהיטלר וכלה בסיפורים יותר מינוריים). גם אם הדפוס לא יהיה כוחני, יש פה תלות, לצמצם את החיים / הערך לזה. ידוע, אנשים שעבדו 40 שנה באותה חברה ומובטלים, זה גומר אותם, כי היה חלק מרכזי מהערך שלהם. אותו דבר בזוגיות.

ארבע. מה זה בטחון בכלל? תחושה שיש לך זכות קיום, כי נולדת.

אבל אנשים מורכבים ורוצים להרגיש גם שווי אישי. וזה חשוב לאדם לבדוק את שוויו בשטח. ללמוד על עצמו שהוא מצליח, חרוץ, מיומן. אז לחפש את השווי, תחושת - ערך בדברים שהם קצת פחות לא - תלויים בי, אלא בדברים שאני יכול להשפיע עליהם. אני הרבה יותר מרגישה ערך בזכות זה שיש לי תחומי עניין מסימים, שאני יכולה להבין דברים ושיש לי גוף ואני יכולה לעשות דברים שיהיה חזק, ולא בזכות הגשמת יעדים - ספציפיים. לחפש תחושת - ערך בדברים שהם לא כ"כ תלויים בדברים אחרים. יותר חכם, מודע, חזק, בריא.

חמש. לא לשים ערך על דבר אחד, גם לא בריא.

שש. לשים - לב, אתה הוא זה שנותן תחושת - נחיתות או ערך למשהו. למשל: אני עשיתי כמעט 3 תארים באוניברסיטה. בזמנו שמתי על זה ערך. היום אני אומרת בדיעבד שאין לזה ערך. אבל זה לא נכון שאין לזה ערך. מי שנותן לזה ערך - זה אני בלבד. מישהו אחר לא עשה אף - פעם תואר ומראש לא חושב שיש לזה ערך. אז אני רואה שאני יכולה לבחור על מה לשים - ערך. לא חייבת לשים על זה ערך.

אז לשים ערך על זה שאני עושה עבודה פנימית. זה לא יעיל ולא כדאי לבנאדם ולא מנהל אותך נכון שאתה שם את הערך שלך על דברים חיצוניים. זה גורם לך להיות סמרטוט כזה, חסר עמוד שדרה, שאין לך את עצמך, כי מה שחשוב זה בחוץ. אתה עצמך זה חשוב.

אם נחדד את הראייה, גם הידע והמוח שלי בחוץ, כי אם אין לי מוח, מה אין לי ערך? הערך - לעשות הכי טוב ממה שיש, להתפתח ממה שאפשר. גם אם הגוף לא מתפקד פתאום - יש לי ערך (ראה ערך: ) סטיבן הוקינג)).

שבע. יש דברים בסיסיים שאנו כן רוצים לדעת על עצמנו. דברים שטוב שאדם ילמד, כמו שיש לו מה להציע, שהוא חרוץ, שהוא מיומן, שיבטח בעצמו על שיש לו יוזמה. ומי שלא למד את השיעורים האלה בילדות, אז יישאר לו צורך גדול קודם - כל למלא את החוסר בבגרות. זה מרכך את הטראומה. לשכב עם בחורה, ולדעת שהיא רוצה אותי. לקחת תפקיד ניהולי ואחראי, ולהצליח לעמוד בו. כלומר: ההתנסויות החיצוניות הן חשובות. כלומר: לפעמים (התחלת) ריפוי הטראומה הוא השלמה שלה. בנאדם רעב, קודם - כל ניתן לו לחם. יש לך טראומה כי ההורים שלך לא הביאו לך ממתקים, בוא נשים אותך בחדר מלא שוקולד, זה יפתור לך משהו. אבל לא את כל הענייןם של איפה הערך שלי. כי הדבר הספציפי זה סימפטום של תחושת חוסר - ערך. השאלה כמה הספציפי הזה מגיע עמוק, כי יש סיכוי טוב, עם כל הערך הריפויי, שזה עדיין ישאיר אותי כל הזמן בלופים - כי המשרה הניהולית נתנה לי ערך, עכשיו יקחו לי את הערך ויצור לי טראומה, לא פותר את העניין הבסיסי של ערך. אתה נשאר ברובד מאד בסיסי וגם יוצר עוד טראומות. מזה שאין לך ערך לא עזבת את הלימודים למרות שסבלת.

שמונה. אז לפעמים התחלת ריפוי הטראומה זו השלמה שלה, אך זה חלק נורא קטן מריפוי. ומי מבטיח לך שזה חיובי. כי אתה הרי תלוי במשהו חיובי שיגיב טוב אליך. כל עוד אני שואבת ערך ממשהו ספציפי, אני תקועה בנושא הזה, כי מרגישה שיכול לתת לי ערך. נורא חשוב לי שיקרה. תחושת - הערך הזו שאתה שואב מדברים, זה סתם מאמץ מיותר. זה תוקע את האנרגיה. תחושת המאמץ שאתה צריך משהו ממשהו, לא יעיל, זה יהיה יותר לאט, יותר קשה. זה חוסם. אם אתה כל - כך רגיש וצריך את הספציפי, אז זה בעיה, כי הספציפי תמיד יאכזב, ואז זה יהיה עוד מכה לפצע.

תשע. חשוב להתערבב בעולם, אך באופן ספונטאני, into the wild, לא לחפש משהו ספציפי בחוויה (אך למצוא את עצמך (:, להתנסות, להעז, להיכשל, להצליח.

עוד משהו. שאלת: "האם זה פחות אפקטיבי לנסות להעלות את עצמו ולטפל בבעיה מהנקודה הזאת?"

בין המילים הרעיון הזה מציע כך: בשלב החיסרון - אל תתמודד עם ההרגשה. העלה את עצמך. (הכחשה ופעולה בשם דבר לא אמיתי, שבהכרח תוביל לפיתרון לא אמיתי).

בשלב היתרון - אז תתמודד. (דחיינות + למה שבשלב היתרון תתמודד?)

ומצד שני, אני גם חושבת שיש ברעיון הזה משהו, לפעמים. אם אדם רעב, אז נותנים לו קודם - כל פרוסה, וכשהוא שבע, הוא יכול אולי להסכים ולבחון מה זה רעב.

העניין הוא שהתפקיד הניהולי לא נשמע לי מספק כמו הפרוסה לרעב. זה נשמע יותר כמו, בנאדם רעב, שנותנים לו פירות מפלסטיק, ואז נדמה לו שהוא אוכל ומשקיע באכילה את רוב המאמצים, אך נשאר רעב.

לירן, המצב שבו החוסר "מתמלא" כמו בדוגמא שנתת, הוא מצבשל "הכחשה", כי האמת היא שאין באמת חוסר ולכן אין גם מילוי לחוסר.

אבל האדם התייסר בשאלה מסוימת, כמו, למה אני לא מספיק "שווה", או "אין לי מה להציע".. ופתאום המציאות איפשרה לו לזמן - מה לשכוח את תחושת - החוסר, על - ידי הרגשת יתרון במקום חיסרון. זה מצב השוואתי, ולא מצב של אושר אמיתי. אם אני מרגישה יתרון, כי אני מנהלת, זה סימן שאני מרגישה חיסרון. נדמה לי שיש משהו שערכי - העצמי תלוי בו.

לשאלתך - בזמן שאתה "מלא", אתה ממסך לעצמך את הבעיה. אתה עסוק ביתרון (החדש) שלך במקום בחיסרון, וכל עניין היתרון נובע הרי מחיסרון. מה שיקרה, תוך זמן - מסוים, זה שאתה תתחיל להרגיש חיסרון בעניין אחר "עכשיו כשאני מנהל, למה אני לא מרגיש מאושר באמת", אולי אפילו דומה "למה לא כולם מעריכים את פועלי בעבודה".

ולכן, כל נקודה היא טובה לבחינת - החוסר.

כמה אנשים ענו פה שהחיסרון אינו באמת קיים. האם אתה מבין / רואה את זה? כי לפעמים אנו מתבוננים על משהו שנראה לנו נכון, אבל הוא כמו סיסמא, ואז זה רק מחזק את תחושת - החוסר שלנו, כי הנה, קיבלנו מילוי, ועדיין איננו מלאים או "מתוקנים".

אם יש משהו בתשובות שלי או של אחרים, שנראה לך ברור / הגיוני, אך בעצם לא - מובן ולא ישים, אני מעודדת אותך להמשיך ולשאול!

הכתוב מתייחס לאדם שנמצא "בדרך", ב"היכלי התמורות", אך טועה להחשיב עצמו כמי שהגיע. "אֲבָל הַכְּלָל שֶׁאָסוּר לִטְעוֹת בְּעַצְמוֹ לִסְבּר שֶׁכְּבָר בָּא אֶל הַהַשָּׂגָה הָרָאוּי".

מהי אבן - הבוחן לכך שהאדם לא הגיע? כי הוא סבור כך, ככתוב: "כִּי אִם יִסְבּר כֵּן יִשָּׁאֵר שָׁם חַס וְשָׁלוֹם".

כי כל סברה אפשר להפוך, ולכן סברה אינה ידיעה או השגה, אלא שאלה. וכל עוד לאדם שאלות, הוא לא הגיע.

אחת הסיבות לבלבול יכולה להיות שהאדם עבר דרך ארוכה, תהפוכות רבות, ולכן חושב שהגיע. אולם גם ב"היכלי התמורות", יש דרגות "קרבה" שונות לדבר עצמו, וגם כדי לנוע בחדרים של "היכלי התמורות", יש להשקיע מאמץ רב, לנוע ממחשבה שאומרת "אני"=הגוף, לעיסוק במחשבות סובייקטיביות יותר, דברי - תורה, להחכמה גדולה יותר ולכניסה בחדרי - חדרים המדברים בצורה "ישירה" יותר על הדבר עצמו... אך צדיק האמת יודע שגם הדרגה הקרובה ביותר של הצבעה על האמת אינה האמת בדיוק כמו הדרגה הנמוכה, אלא סברה ככל הסברות. "עַד שֶׁיִּפָּתְחוּ לוֹ שַׁעֲרֵי הַקְּדֻשָּׁה בֶּאֱמֶת, וְאָז יִרְאֶה הַהֶפְרֵשׁ".

והוא מביא דוגמא כמשל לדרגות - הידע השונות בתוך "היכלי התמורות":

אַף עַל פִּי כֵן, גַּם שָׁם יֵשׁ חִדּוּשִׁים נָאִים שֶׁנִּדְמִין לְהַשָּׂגוֹת

וְגַם בָּזֶה יֵשׁ כַּמָּה בְּחִינוֹת

כְּמוֹ לְמָשָׁל כְּשֶׁכּוֹתְבִין תֵּבַת אָדָם

יוֹדְעִין שֶׁזֶּה מְרַמֵּז עַל דְּמוּת הָאָדָם

אֲבָל הוּא רַק בְּרֶמֶז בְּעָלְמָא

כִּי אֵין כָּתוּב שָׁם שׁוּם צִיּוּר הָאָדָם

וְיֵשׁ שֶׁמְּצַיְּרִין עַל הַנְּיָר צִיּוּר הָאָדָם, וְשָׁם נִגְלֶה יוֹתֵר קְצָת דְּמוּת הָאָדָם

וְיֵשׁ שֶׁמְּנַסְּרִין צִיּוּר הָאָדָם מֵחֲתִיכַת עֵץ

וְשָׁם נִתְגַּלֶּה עוֹד יוֹתֵר צִיּוּר הָאָדָם

אֲבָל אַף עַל פִּי כֵן אֵין זֶה אָדָם מַמָּשׁ

רַק הָאָדָם בְּעַצְמוֹ הוּא הָאָדָם בֶּאֱמֶת

המילה "אדם" מרמזת על אדם, אך ציור אדם מצביע טוב יותר, דמות אדם מגולפת בעץ, תלת - מימדית - מגלה לנו יותר לאדם, פסל שעווה קרוב אף יותר, אולם כל אלה הן הקדמות חיצוניות לאדם. "רק האדם בעצמו הוא האדם באמת". כך גם בגילוי העצמי, וזאת יודע צדיק האמת: "עַד שֶׁיִּפָּתְחוּ לוֹ שַׁעֲרֵי הַקְּדֻשָּׁה בֶּאֱמֶת, וְאָז יִרְאֶה הַהֶפְרֵשׁ"

עימנואל, בכוונה כתבתי באופן פרדוקסלי (-: השתמשתי במילה השגות, כמשהו שאתה מחזיק בו, דרישות, טענות..

כִּי יֵשׁ מִי שֶׁנִּדְמֶה לוֹ שֶׁנִּכְנָס לִפְנִים, וְלִפְנַי וְלִפְנִים

וַעֲדַיִן עוֹמֵד בַּחוּץ לְגַמְרֵי, כִּי לא הִתְחִיל לְהַשִּׂיג הַשָּׂגָה שֶׁל אֱמֶת.

מדבר על ההבדל בין הקדמות לבין הדבר האמיתי! נקודת - מבט חיצונית לעומת היות הדבר עצמו

"זאת הַתּוֹרָה אָדָם"

וְהַצַּדִּיק הַגָּדוֹל מְאד

אַף כְּשֶׁזּוֹכֶה לְהַשִּׂיג הַשָּׂגוֹת גְּדוֹלוֹת שֶׁל הַקְּדֻשָּׁה בֶּאֱמֶת

אַף עַל פִּי כֵן אֵינָם נֶחֱשָׁבִים בְּעֵינָיו לִכְלוּם

לְגדֶל עצֶם הַכָּרָתוֹ אֶת גְּדֻלּוֹת הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַך

השגה זה דבר חיצוני, ולכן מצד אחד, מקרבת אותך לאמת, מצד שני אם תחשיב אותה למשהו, אתה מתרחק מהאמת.

עַל כֵּן הוּא מִשְׁתַּדֵּל וּמִתְחַזֵּק בְּכָל פַּעַם

שֶׁיַּתְחִיל הַשֵּׁם יִתְבָּרַך לְהַרְאוֹת לוֹ אוֹר הַתּוֹרָה

כְּאִלּוּ לא הִתְחִיל לְהַשִּׂיג כְּלָל מִיָּמָיו.

כל עוד הצדיק עומד מנגד ומכיר מנגד את גדולות הבורא יתברך, אל לו להתבלבל ולחשוב כי זכה אל התורה בעצמו, ועליו להישאר פתוח, נקי מ"השגות".

כן, למה לא פשוט ליהנות? כי איבדנו את הפשטות. ועכשיו הניתוח בא לעזור לנו להפסיק לנתח, כמו שכתבת.

ממש כמו בסיפור "הראשי" שלנו: אנו הולכים לחפש את עצמנו במקום אחר כדי לחזור ולגלות שכל הזמן היינו פה.

זה מאד נכון מה שכתבת. עניין של התאמה.

ומצד שני, אנשים משתנים לעיתים דרך חשיבה על דברים, וזה הטעם לשאלה.

קובי - "אם תהיה לה "רתיעה" אז היא לא מחוברת לאמת כמוהו, ומבחינתה "מכוערת" זה רק רע". - אולי הוא לא מחובר למציאות כל - כך, ומנסה לתרגל בכל מחיר אמירת שני - צדדים, שהוא מפספס שיש פה רגע רומנטי, והורס אותו, בעוד היא כן מחוברת למציאות של אותו הרגע, או שגם היא לא (זה לא או הוא או היא)..

"יותר חשוב לשאול למה אנשים מתקשים ליהנות מזוגיות ומחיבה הדדית מבלי לנתח מהם סיבותיה, לא?" very truth

הרבה מה להתבונן. לגבי ההודעה השנייה שלך, דווקא היה לי בנזוג שמרוב אהבת - אמת, היה מאזן בכמויות גבוהות יחסית. לפעמים הרגשתי שזה קטנוני והרסני.

אפשר להגיד אולי מרוב "אהבת - אמת" במרכאות, כי הוא ניסה לדחוף "את האמת" לפעמים בכוח, למקומות שלא מתאימים. והרי אין אמת אחת, זה לא גמיש. צריך לדעת מתי להביא איזון ומתי להניח לדברים כפי שהם.

אהבת - אמת. מצד אחד, כאשר אדם באמת רוצה לדעת את האמת, אז הוא רואה שיש אמת בכל דבר, ואפשר להפוך כל דבר, הוא אומר לחברה שלו "אני אוהב אותך", אבל גם רואה שלפעמים הוא גם שונא אותה, ושהוא בכלל לא אוהב אותה, אלא את עצמו, וכו'. ואם שני בני - הזוג עושים עבודה התפתחותית יחד, אז אהבת - האמת יכולה לחברם זה לזו. כי הם יחד מסתכלים על דבר שלישי, כביכול, שהוא לא הקשר ביניהם, אלא משהו גדול יותר. מצד שני, לתחושתי לפחות, כדי שזוגיות תחזיק, יש ציפייה להעדפה, לנפרדות. האישה, למשל, תרצה שהגבר יגיד לה שהיא יפה, ולא בהכרח יהיה לה את הצורך, ואולי אפילו תהיה לה רתיעה, אם הוא יגיד לה בעת ובעונה אחת, ואת גם מכוערת. מצד האמת, זה נכון, אבל מצד חוקי - המשיכה הרגילים, זה לא עובד. זה דוחה. אולי רק אותי?! מה דעתכם? האם יש כאן מישהו שחושב שכדאי להדגיש בקשר שלו אישה, כל הזמן את אינסוף האופציות, רק כי הן קיימות? האם יש כאן מישהו שחושב שעדיף שלא, ולפעמים לעגל - פינות ולנקוט חד - צדדיות (רק 'את יפה') למרות שברור שזט אינה האמת כולה?

אביבה, נכון. לפעמים משהו מוצא - חן בעינינו ספציפית באותו רגע, והתשובה שלך מצאה - חן בעיני. לגבי מה שענבל כתבה, שאת יחידת סגולה, פשוט הרגשתי שהיא הולכת למקום לא טוב כזה, של הפרדות בין אנשים פה וחלוקת - ציונים. וזה דחה אותי, בהקשרו. זה הרגיש לי כמו סוג של התלהמות.

אביבה, אהבתי את תשובתך. העניין שהעלתי הוא אחר מאשר שלדעתי מורה צריך להיות רודף - שלום, ומההתרשמות שלי מאליעד עד כה, הוא קודם - כל אחלה בנאדם, לא פוגעני, בטח בהשוואה לכל מני רודפי שלום מזוייפים, שבעצם מחרחרי מלחמה ככנד רוב הצורות בעולם. אז לא זה הסיפור מבחינתי. הסיפור הוא הסתירה הפנימית שנראתה (לי) בוידאו הזה בין האמירה שבכל דבר יש רמזי אמת - גם בעיתון הבוקר לבין ההוקעה של התורה, וכל מני אמירות כמו שהתורה היא מהשטן. דברים לא מאד מנומקים בוידאו. עכשיו, גם אם אליעד "יהפוך" את זה בהזדמנות אחרת, הוידאו הזה כיחידה בפני עצמה, מייצר (בי) רושם של חד - צדדיות, ודווקא מאדם שהשיטה שלו מתבססת על היפוכים.

אביבה, בלי קשר למה ששאלתי - את באמת עושה רושם של אישה מאד מיוחדת, ואני גם אוהבת את הצניעות שלך, כמו שייחסת לאליעד:..."האמת שהיה לי מזל עם זה..." ולא ליפול לגאווה על זה שאת כה מיוחדת, לא ליפול להכרזות מפרידות, כמו אני יחידת סגולה ואחרים לא. זה מקסים!

הסרטון הצחיק אותי, ומצאתי שם שכל. ואני מודה לאליעד על השכל שהוא מביא. חד ומעורר. עם זאת, אני הרגשתי שיש מעין סתירה פנימית בעצם הדברים הנאמרים בוידאו עצמו, שמצד אחד - בכל דבר יש רמזי - אמת ומצד שני יש הוקעה של התורה ו - 70 פירושיה לגמרי. זה יוצר רושם של נפרדות, גזענות, חד - צדדיות, מישהו שמנסה לשטוף את המוח בדברים שלו. - אתם לא מרגישים כך? ספציפית לוידאו זה או בהזדמנויות אחרות שיש שלילת - שכלים אחרים, שיטות אחרות?

הצורה שאי - אפשר להבין זה כל מיני זוגיויות בין כילאיים אחרות ממה שאורי דיבר עליהן.

אורי, הדבר היחידי שיכול "להציל" את האדם שחי לבד משקיעה בחול הטובעני הוא חור שחור. זהו בן - הזוג ו - בת - הזוג האולטימטיביים למקרים הקשים של לבדות. מדהים, מדהים, איך לא עלו על זה קודם? עכשיו רק צריך למצוא איזה מרכז גלקסיה פנוי, שיסכים לתת לו לקרוס לתוכו או לנוע סביבו במעגלים.

אורי ופולי, ברגע זה הסברתם לי, למה אנשים לא מהופנטים על בן - זוגם באופן בלעדי. הם מזגזגים בגלל מרכז הכובד הוירטואלי. שהוא מאד כבד - משקל, מרכז הכובד הוירטואלי, כי מה הוא יעשה שיש לו עיניים ויש מסות אחרות מהשמש ביקום.

"העצמי אינו נגלה באמצעות כתבי הקודש או באמצעות הנחיות מורה, וכן אין הוא נגלה ללא הנחיות המורה וללא עזרת כתבי - הקודש. הוא נגלה כאשר כל אלה באים יחדיו. רק כאשר ידע כתבי - הקודש, הנחיות המורה ורוח - תלמידות אמיתית באות יחדיו, או אז מושגת ידיעה - עצמית". (יוגה ושיסטהא)

מאידך, היה לי מורה - לחיים נהנתן לא - קטן, שובב גדול, והוא דווקא שיחק יפה עם העניין. יש לו הרבה משאבים נפשיים ויכול לגייס את עצמו כדי להרים סטנדרט מכל פרוסת - טוסט. והוא גם היה מעין user כזה, גמיש. למשל: הוא היה נוהג לשתות הרבה וודקה ולעשן, והיה גם מעודד את תלמידיו לשתות איתו ומי שעישן עוד יותר טוב - הכי חזק בנהנתנות. היו אנשים שלא הצליחו לשבת בחדר מרוב עשן. ואז הוא התחיל להרגיש לא טוב. התלמידים שלו דואגים לו: תעשה ספורט. תפסיק לעשן. אולי נביא לך ויטמין X, Z, אמו... ההוא לא שם - פס, אבל אז פתאום באחת הוא מחליט להפסיק לעשן ולהתחיל לרוץ, תוך חודש מגיע לריצות של 10 ק"מ, שלא לדבר על שחייה. ושם את כל המציעי - תפסיק - לעשן WAY-WAY מאחוריו, כי הם עדיין מעשנים. אז באו ושאלו אותו, מה לגבי הנהנתנות? אז הוא אומר: נהנתנות, בטח נהנתנות. רק שיניתי את הסיפור: מרוב שאני אוהב את החיים, מרוב שאני נהנה, אני עכשיו שומר על האפשרות להמשיך לחוות את התענוג הזה. נהנתן אמיתי. (אבל גם הוא, אני חושבת, כשהוא כבר ניצב בפני הפסד - וזה לא קל למציאות להביאו לידי כך - מגיב באיזשהו אופן בצורה קיצונית יותר מהרגיל. יש שם הרבה POWER שהולך לצד אחד, ואם מצליחים לעצור אותו, אז זו הרגשה של תאונה עם משאית).

מההיכרות שלי עם אנשים, שמגדירים את עצמם כ"נהנתנים", יש איזו הקצנה, כי יש מאמץ כזה שהכל יהיה מהנה. הם או ילכו מלא למסיבות ולבתי - קפה שיקיים וכל - מני כאלה, אבל גם במצבים שהם פחות כיפיים מעיקרם, אפילו נגיד מסיבה לא כל - כך מוצלחת, להם חשוב ליהנות. וזה נחמד, אבל גם שטחי. כי מה אם עכשיו אני לא נהנית, מה - זה לא בסדר? אני חייבת להרים את הכוסית יין אדומה ולחייך והניע את הראש בקצב של המוסיקה? (סליחה על השמאלץ). והאנשים האלה, שאני מכירה, על - פניו נראה שמצד אחד יש להם יותר חוסן, הם גם מייצרים "טוב", אבל הם בפירוש יותר פגיעים, יכולים להגיע להקצנה, איפה שההנאה נגמרת. וזה יכול לקבל כיוונים של יאוש / ריקנות / כוחניות כנגד הגורם ה'משבית שמחות'. אולי אפילו דודו טופז הוא דוגמא למן נהנתן כזה, אני לא בטוחה בדוגמא.

ולהיפך - כן אהפוך את זה. אני לא מעוניינת לנסות. לא. ואם כבר להפוך, אז מעדיפה סתם להגיד "ולהיפך" כמו מסוממת שמתלהבת מרעיון בלי להפנימו (-: ולא באמת להכיל היפוך. וכשאתה אומא ההיפך מפסיכולוגיה יש לי מושג די טוב על מה אתה מדבר. אין צורך להיות ספציפיים. (-:

אני מעוניינת לנסות. כן. רק חשוב לי שבאמת להכיל היפך, ולא סתם להגיד "ולהיפך"!!! כמו מסוממת שמתלהבת מרעיון בלי להפנימו (-: וכשאתה אומר ההיפך מה"פסיכולוגיה" אין לי שום מושג על מה אתה מדבר. כדאי להיות ספציפיים.

עכשיו תגיד לי ותהפכי את זה! אז להיפך - אני לא אהפוך את זה (-:

שלומי, אם תגיד לי שלמדתי שקר, ביחסי, ז"א, כלים לא יעילים, ברור שזה יפריע לי. אבל אני רואה ובודקת כל הזמן מה יעיל ומה לא ומתעדכנת. רק להגיד - האמת היא הפוך מהפסיכולוגיה זה משפט כל - כך סתום. למה הכוונה ב"פסיכולוגיה"? לימדו אותי דברים יעילים ולא יעילים. זה כר מאד רחב. "כדי להבין את המשוגע, צריך להשתגע", בהחלט יכול להיות משפט שנאמר בתוך תחום הפסיכולוגיה. וכן, אני מוכנה להשתגע, כדי להבין את עצמי.

ולא ענית לי על השאלה, גם. אני לא בטוחה שכשאתה מדבר על ה"פסיכולוגיה" אתה לא פשוט מדבר על דרך החשיבה האופיינית לי, אם יש דבר כזה. אבל למה לערבב פה את "הפסיכולוגיה"? פויה, שולחן, פויה. למה הרבצת לגלית? אתה יודע בכלל מה למדתי, מה ממה שאני מביאה פה זה "פסיכולוגיה"?

הקנאות של המורה לידע "שלו" היא בגלל שהוא תקוע בשלב האנאלי (:, סתם, פשוט אמרת פרויד... אבל זה גם טוב שיש איזשהו סטנדרט.

זה לא "לא טוב" שאני אלמד את החברה מתוך רמת התפיסה שלי, זה בהחלט יכול להקנות לה משהו, רק:

א. כן יש דרגות של מומחיות ב"משהו", נגיד המורה הזה לא מלמד קונג - פו, "לאשורו", אבל עדיין הוא טוב ממני בהרבה בלחימה, אז יותר סביר שהוא הסטנדרט הגבוה ב"משהו", במקרה זה: לחימה, ולא אני.

ב. כן יש דרגות של מומחיות במשהו ספציפי. אם אני הולכת למישהו שילמד אותי קונג - פו, אני מאד מקווה שזה מה שהוא מלמד. אם אני הולכת למישהו שילמד אותי בישול צרפתי, אני לא מצפה שהוא ילמד אותי בישול יפני.

פולי, באיזה הקשר אמרת את מה שאמרת על המורה, ללמוד לשחרר, וכו'?

פולי, אז לפי ההגדרה שלך יש הבדל שהוא שרירותי, תלוי ההתייחסות של האדם, זה "אני" וזה "לא אני".

שלומי, למה אתה שואל אותי את זה עם דגש על "כולל הפסיכולוגי"? יש משהו שבולט לך בביטוי שלי, שאתה מכנה אותו "ידע פסיכולוגי", ואתה חושב שאני צריכה להפסיק את זה או למתן את זה, לטובתי?

מהבחינה שאת הצגת, אז אין הבדל. כי כל מה שאני רואה - בתוכי או "מחוצה לי", הוא שלי / אותי. אם מבחינתי זה לא קיים, אז זה לא קיים.

ומבחינה אחרת, יש הבדל - אנו מבחינים בינינו לבין אנשים אחרים. ואפשר לראות שיש הבדל ביןמקור חיצוני לדברים או פנימי:

נגיד והמורה שלי הציג לי פורמה (סדרת - תנועות) באמנות - הלחימה ואני עכשיו מבצעת אותה. נכון - הייתי פתוחה לקלוט את זה - אך המקור הוא חיצוני, ויש לזה משמעות - כי מה שאני עושה כרגע (מחקה תנועות בלי כמעט הבנה) מאד שונה ממה שהוא הציג לי. עבורו התנועות הן שימושיות לקרב. הוא מכיר את הכוונה מאחורי כל תנועה, מרגיש את הפוטנציאל הלחימתי שלה. הוא בדק את זה מהרבה כיוונים. מבחינתי זה רק סט של תנועות, שאני מחקה באופן חלקי מאד.

אז אם אבוא ואלמד אותך עכשיו את הפורמה, העברתי לך משהו אחר מאד ממה שהמורה העביר לי, וכדאי שאבין שאני לא מלמדת אותך קונג - פו, אלא מראה לך מה אני הבנתי, שהמורה ניסה להסביר לי. וזה שונה.

ככל שאני אתאמן יותר, אבין יותר את כוונת המורה, הוא ידייק את תנועותיי, אבדוק בעצמי את הפוטנציאל שלהם וכו', אז הידע יהפוך ליותר פנימי.

מה שאני כותבת עכשיו, מחדד לי את ההבנה לגבי ההבדל בין פנימי לחיצוני: בשביל שזה יהיה "פנימי", אני צריכה באמת לדעת את זה = להיות זה. אחרת - זה חיצוני.

שלומי - אם מדובר במשהו "ישים" ולא תיאורטי (בהמשך לאורי), אז הדבר חייב לעבור הטמעה *שלי8, ארגון שלי, תקשורת שלי - שנובעת מההטמעה והארגון - ורק אז מדובר בידע. לפני - כן, זה מידע.

אבל את המידע הזה, לפני שהפך לידע, אני יכולה לקבל מעצמי או מאחרים.

המידע מאחרים יכול לתת לי השראה לחקירה העצמית שלי.

ואני יכולה לתקשר לגביו, גם לפני שהטמעתי ואירגנתי אותו בתוכי, כחלק מתהליך ההטמעה והארגון.

לזכור להביא את הדברים בשם אמרם!! ובנפרד פרשנויות שלי, ולא לדבר כאילו אני מומחית. כמו שענבל מביאה לפעמים קצרצרים של אליעד עם איזו הקדמה שלה. זה חלק מהתהליך שבו הדברים - החיצוני והפנימי - מתחילים להתערבב.

אם הייתי מוגבלת לדבר רק על דברים שחקרתי ואני יודעת ב - 100%, אז הייתי שותקת. כמו הסיפור על האדם הנאור שראה פשע מתבצע לנגד עיניו, ולקחו אותו להעיד בתחנת המשטרה, שאלו מה ראית? והוא ענה: זה שראה, לא מדבר. זה שמדבר, לא ראה. או משהו כזה (-:

וגם לקחת בחשבון -

* לא כל דבר אני יכולה לחקור. אני מוגבלת. יש מחקרים שהם יותר תקפים ככל שהם מתבססים על אוכלוסיות רחבות יותר ומומחים שמפרשים את התוצאות ולא אני. (חיוני למטרנה ויטמין B).

*החבר שלך שמתעניין בתיאוריה. יכול להיות שזה מעורר בו השראה. מה רע בזה? כמו שאני מקשיבה למוסיקה שעושה לי נעים באוזניים, אולי הוא נדלק מההיסטוריה.

זה יותר בעייתי (לכאורה), אם הוא חושב שזה משפר לו את אומנות הלחימה עצמה וזה לא. אבל אולי הוא בורח לזה, כי הוא לא יודע איך להיות יותר טוב באמנות עצמה, ואולי הוא לא מאמין בעצמו, ובמקרה הזה, זה עצוב, מצד אחד, כי הוא מתעסק במשהו שמסיח אותו מהדבר האמיתי, ומשמח, מצד שני, כיוון שכככל שיתעסק בדבר הלא - אמיתי, הוא יראה שאינו מקבל מזה תוצאות, ובאופן טבעי (מתישהו - בגלגול הזה או הבא) ירפה מהדבר הריק. ויש לזכור שאומנות הלחימה עצמה היא אמיתית וההיסטוריה היא ריקה - באופן יחסי, כי מפרספקטיבה רחבה יותר גם האימונים ונשכלולים של אמנות - הלחימה, למעשה, זה התעסקות במה שלא עצמך, שלא אמיתי.

שלומי, הכל נכון - רק מה, אין "ניסים" ואין קיצורי - דרך. ולפי הבנתי, ההשתדרגות האמיתית אינה תוצר של "לזרוק ידע לפח". כל עוד אני מאמינה שזה "ידע", למה שאזרוק אותו לפח? הרי אני עושה רק לטובתי. אם אני רואה שזה "לא ידע", אז ממילא אשתחרר מהחזקה בו, וגם במקרה זה איני זורקת דבר לפח.

בהחלט (-: יש אפשרות שכל מאמציי ללמידה וכל ה"ידע" שרכשתי הרחיקו אותי (כביכול!!!) מהידע ה'טהור'. סיפרתי לך, בגלל זה אני לא סיימתי את עבודת הדוקטורט - למרות שהייתה ממש הסוף. אני הבנתי שאני לא פועלת להגשמה עצמית, אלא מתוך צרכים שאני לא מזדהה איתם היום, והבנתי שההשקעה המרובה החוצה מפריעה לי לדבוק בעצמי, ושמה שהכי מעניין אותי זה זה.

תשובה מהירה: כן. לא הייתי בוחרת בזה. זה נקרא אמנזיה=שכחה, ואנשים במצב הזה סובלים, עפ"י דיווחיהם, ובתהליך השיקום שלהם מקנים להם ידע וכלים שוב. המסלול שאתה מדבר איתי עליו הוא לחזור לנקודת - ההתחלה של החיים העכשוויים שלי, ואם לחזור לנקודת ההתחלה - מעדיפה בגוף חדש כתינוק/ת ולא כאדם מבוגר. אין לי אטצ'מנט דווקא לידע הספציפי שלי, אבל אני שמחה שיש לי ידע מסוים כאדם מבוגר, כולל התחלת ההבנה שהידע הזה זה שטויות במיץ עגבניות, שגם זה ידע. הנפש שלי עוברת תהליך אבולוציוני, ולא הייתי מוותרת על שום דבר מהחרא שאני עוברת, זה הכל חלק מתהליך טוב. גם לא הייתי מוותרת על הידיים שלי. עם זאת - אם יקרה משהו כזה, זה כנראה חלק ממה שאני צריכה לעבור.

אין כל אפשרות כזו. כל מה שאני לומדת ועושה והכל מקרב אותי לידע הטהור, גם אם כשלעצמו הוא מרחיק אותי מהידע הטהור. זה הכל כחלק מתהליך האבולוציה של הנשמה שלי, בתוך גוף, חלל וזמן, שבסופו של דבר (מבחינה יחסית) תחזור ותתאחד עם המקור.

שלומי, שאלת אותי איפשהו אם היה מצער אותי לאבד את הידע שלי, כולל הפסיכולוגי. אתה יכול לחזור על השאלה באופן מדויק יותר ממני? (-:

בשני המקרים האדם שואף להיות מאושר. נכון. רק התפיסות והחוויות והפעולות יהיו שונות במקצת.

טל, זה משנה, כי האדם פועל עפ"י המשמעות שהוא מייחס לחיים. אם המשמעות היא למשל להגיע לגן - עדן, אז האדם יחיה עם המטרה הזו, מעשים, פחדים, עונשים וכו'. אם המשמעות היא שאין גן - עדן, זה ישפיע על התפיסה וההתנהלות של האדם בעולם אחרת.

עימנואל, החיים עצמם זה פשט.

בהמשך לנאמר - המשמעות של החיים, היא בחוויה. תבדוק מה אתה חווה. מלמדים אותנו להתרחק מהחוויה (כי היא מתעתעת) ולדבוק בהיגיון {אני חושב - משמע אני קיים. דהיינו: המחשבה היא הדבר היחידי בו לא ניתן להטיל ספק}. בעוד זה בדיוק הפוך - עלינו להתקרב לעצמנו בחווייתנו!!! אפשר דרך ההיגיון. אבל יש דברים שהרבה יותר פשוט דרך הלב. מה אני חווה עכשיו? עצמתי עיניים והייתי עדה לתחושה מסוימת שהייתה לי כרגע באיזור הלב. אין היגיון שיכול היה לתת לי את התשובה.

אני חווה שמשמעות החיים היא לעשות לי טוב. תמיד תמיד אני רוצה שיהיה לי טוב. אז זה המשמעות מבחינתי, אני לא מתווכחת עם זה.

אפשר לתרגל לשבת עם עצמך, ולשאול: מה אני חווה עכשיו? אני עושה זאת און - ליין: נשימה, תחושה בלב, נעים, מחשבה, שיפוט, נשימה, שמיעה... היה מעניין אותך לתרגל דבר כזה?

המטרה, לתת איזה כלי להתבוננות - עצמית לא דרך משקפי - ההיגיון, אלא עדות שמתבוננת על התופעות.

מוחלט ויחסי איך שאני רואה את זה הם רבדים שונים של אותו ה'דבר'.

ואם נצא מההנחה הזו, אז מצב שבו קורה משהו שהוא נגד הרצון, ואני עדיין רוצה את זה, בו - זמנית, נראה לי שקשור בהזדהויות שונות מבחינת הרבדים, נגיד האגו לא רוצה משהו, וחלק יותר מפותח במיינד, הבינה, כן מקבלת ואוהבת את זה. אפשר לראות את המצב הזה כפרדוקס או כלא - פרדוקס, אלא ביטויים שונים של אותו הצורך.

זה כמו אח

חשבתי על זה כרגע כמו על אח קטן, שרוצה לדחוף את היד לפה של כלב, כי הוא חושב שזה יעשה לו טוב, והאח הגדול לא רוצה לתת לו, או שמח שלא ניתן לו, כי הוא יודע שהכלב היה נושך אותו. האח הגדול יותר נבון. וגם הוא רוצה טוב לאח הקטן. אז אין פה פרדוקס.

אבל הפארדוקס אפשרי בכלל? ביחסי?

משהו שעולה לי, ואולי זה סוג של תהליך כזה, כמו שהתכוונת, זה שכשאני נתקלת במבוי סתום, בקיר, אני כבר מכירה את התחושה הזו - 'אין לך לאן ללכת. שבי במקום. זה לא תלוי בך בכלל אם תשבי. אז שבי'. ובתחושה הזו עצמה יש פוטנציאל נעים, מעין שער - כניסה לחוויה יותר ראשונית / עמוקה / מופשטת של העצמי. כך שייתכן שברגע שהשערים ננעלים באכזריות על התנועה שלי, ברגע שאני נאזקת, אני אחוש את פוטנציאל ההתעלות שקשורה בחוויה - העצמית אותה תארתי קודם.

השאלה טיפלה' מסובכת עבורי, כי את כאילו מציגה פארדוקס, אבל אם אני ביחסיות, אז אני או מאד לא רוצה, או מאד רוצה, או שילוב, ואם אני באחדות אז זה לא משנה - אני רוצה הכל. אז מתי מתקיים הפארדוקס?

או שאת שואלת שאלה קצת אחרת, תהליכית, על מצב שאני חווה שאני ממש לא רוצה, ואז משנה את זה לכן רוצה, כי אין לי בררה אחרת? אבל אם זו כוונתך, אז אין פה פרדוקס...

משהו חסר - משמעות אתה אולי תתפוס - אתה תראה את ה'שולחן', אך לא תייחס משמעות, ואולי לא תתפוס - כמו הספינות של קולומבוס - אך תתפוס דברים אחרים. כלום אתה לא תתפוס. לא בחושים ולא במחשבה. כלום לא מתייחס להיפך של משהו, כמו 'חסר - משמעות' שהפוך ל'בעל - משמעות', אין שהוא ההיפך מיש. בעיני מי? בעיניך. כלומר: יש פה את ה'אני'. נפרדות. יחסיות.

כלום אינו מתייחס לכלום. זה יותר בקצה. זה כמו להגיד הכל או אחדות.

המשפט: "הכל עשוי מדברים חסרי משמעות", נשמע לי משונה, כאילו מערבב דברים לא קשורים. הרי הכל מתחיל בתפיסה שלך, לא במשהו חיצוני שנקרא "הכול". אם אתה נמצא במצב בו אינך מלביש משמעות כלל, אז אפשר להגיד שאתה 'חווה' כלום, או שאינך חווה, או שאתב באחדות, ובאחדות לא ניתן לדבר על "הכל עשוי מדברים חסרי משמעות", זה משפט נפרדותי.

מה דעתך?

מעולה. השיתוף שלך / שלי פה הוא בעצמו איפשור של פתיחות, היכרות איתך...

אורי, נכון, זו התנהגות רכושנית, בעצם. והוא אכן הציג חזות שהתאימה לו, מאצ'ואיסטית. קובי, ממש מעניין להסתכל מהפרספקטיבה הגברית שאתה מציג - הבחורה מחשיבה את הפעולות שהיא עושה ככאלה שהביאו לרצונו בה או להתקרבות ביניהם, ובעצם, הוא פשוט חשק בה בלי קשר. וזה חשוב, כי אם הוא מפסיק לחשוק בה אחר - כך, היא יכולה לשאול את עצמה - מה קרה? מדוע אותה "מקסימות" שעבדה לי בהתחלה כבר לא עובדת? כמו שהיא מייחסת בטעות את ההצלחה למעשיה, כך היא תייחס בטעות את הכישלון למעשיה. זה תמיד כואב כשמישהו שרצה אותנו והילל אותנו בתחילה, משנה את דעתו עלינו לרעה. ואתה אומר - מי אמר שהוא בכלל שינה את דעתו?

קובי - לא הבנתי מה אתה אומר כאן: "רצוי שתבדקו כמה טוב הוא יכול לעשות לעצמו דרככן, ושהוא לא יגלה שבאופן יחסי טוב לו יותר בלעדיכן / עם אחרות (ובגלל שהכל יחסי, סביר שזה יקרה אחרי X שנים) וככה הרבה דילמות קש ייפתרו, או יותר נכון יכוונו אותכן לחפש את מה ש"חשוב"."

קובי - נכון, כל תקשורת היא "שיתוף", אבל יש איכות ירודה או גבוהה לשיתוף. מישהו עם "עולם פנימי דל", אולי לא מתאים למישהי עם "עולם פנימי עשיר". זה הבדל במה שמעניין אותם בעצם. לדבר על "חשבון החשמל" אפשר כמעט עם כל אחד, זה לא מה שמייחד את הקשר. ובכלל יותר כיוונתי, אני מבינה כעת, לאי - חסימה של אפשרויות שיתוף, ולא דווקא לשיתוף ספציפי זה או אחר.

ויולט - כן, זה יכול להגיד משהו על מחויבות. באופן מוזר - אני נתקלתי בתופעה הזו עם חבר שלי האחרון. והוא קרא לי 'אשתי' ורצה להיות איתי יחד המון, והכיר אותי לכל משפחתו וחבריו, ו"מת עליי", והשקיע בי הרבה, ולימד אותי. הוא רק לא רצה להיכנס להיכרות איתי עמוק מידי (-: הוא דחה אספקטים מסויימים בהיכרות בינינו ובשיח בינינו - מסיבות ש"זה לא מעניין". הוא רצה "לעוף יחד", לעשות "עבודה יחד", אבל לא להכיר. כי ה"עבודה" עבורו זה לפרק את האישיות, לא להיצמד למחשבות, וכו'. רק שהוא הקצין, ולא הסכים אפילו "לגעת בהן עם מקל ממטר"...

ולמרות כל אהבתי אליו, נוצר בהדרגה פער בינינו, נוצר לי פער, כי חלקים שלמים בי עברו "השתקה".

ואולי זה באמת - גם במקרה הזה - קשור במחוייבות. כי הוא לא היה מסוגל להתחייב למשהו "שונה ממנו", הוא התחייב לי, כל עוד זרמתי איתו פחות או יותר על אותו וייב. ואז זה לא התחייבות. זה רק הכיף (עבור מישהו אחד הכיף הוא פיזי, ועבור האחר זה לחשוב שהוא 'מצא את האחת' - כל אחד ומה שהוא מחפש). אז איתו, ההרגשה לא הייתה של זלזול או חוסר - השקעה, אלא של מוגבלות שלו (למרות התירוצים הרוחניים, ניכר היטב איפה הוא עצמו סובל מהבולשיטים האלה).

לצערנו, בגלל שאנשים נוטים לאגוצנטריות רבה, אז הגבר בא ומנסה לגרות את האישה ישירות, כמו שהוא מתגרה, ואז האשה מתנגדת או מרגישה שחסר משהו. והאישה מנסה לחלוב לו רגשות מהציצי, כשרצון שלו באותו זמן הוא סביב איזורים אחרים. ויש מאבק.

קובי - בקשר למה שרשמת לריקי - מה זה משנה אם "אכפת לו" או "לא אכפת לו" או אם "הוא אמיתי" או "לא אמיתי" - הדבר משנה גם אם הדברים, בכל - אופן, נעשים ממניע אנוכי (לגרסתך) כי זה בכל - זאת מעיד, גם על מידת הרצון והמוכנות של אותו אדם להשקיע בי וגם אולי על האופי שלו - יש 'זרקנים' ויש 'משקיענים', יש שמסוגלים להכיל רגשית ויש שלא. אם אני מסתפקת באהבה יחסית, לפחות שתהיה אחת טובה.

ריקי - "גבר שרוצה רק כיף לא נותן לאישה תחושה שאכפת לו ממנה". מתחברת לזה. אכפתיות.

"אבל את צריכה לדעת שאצל נשים זה מובנה ואצל גברים זה נרכש לגבר לוקח זמן יותר להיפתח מבחינה רגשית" - למרות שזו הכללה והיא לא נכונה, אני גם רואה היכן היא נכונה.

"אני חושבת שזה לא חשוב לדעת כל דבר חשוב שהאופציה תהיה ברת קיימא כדי שנדע שנחנו יכולים לדבר על הכל" - מסכימה.

ריקי - גם במיניות רואים את ההבדל - שאישה שמגרים אותה באיזור החזה, נפתחת מינית, וגבר צריך את הגירוי באיזור איבר המין כדי להיפתח רגשית.

אורי, אהבתי את המילה "פתיחות" שהשתמשת בה. זה מחדד לי את הראייה, אם גבר שאני איתו, אינו "פתוח" לשמוע דברים מסויימים, שאני רוצה לחלוק איתו או להשמיע לי דברים כאלה, התחושה שנוצרת אצלי היא סגירות. זה סוגר אותי. קשר טוב אמור לאפשר לי להיות ולא לצמצם אותי. להיות=איך ומה שאני, כולל רגשות, שאלות, מחשבות על העבר, וכו'.

אורי - גם אני לא תמיד ששה לשמוע על נשים "בעברו" של הגבר. אם יש שם משהו מעניין, הוא מספר. לפעמים זה 'רלוונטי' לקשר העכשווי - הקשר המשמעותי הקודם מתחבר לו עם מסקנות מסויימות, או עם הדרך שבה הוא מתנהל איתי או עם הבחירה שלו בי. יש בהחלט מקום להקשיב לזה, במינון נכון.

קובי - החרטטניםהנשואים הוירטואוזים בשיתוף לכאורה, זה אכן תופעה מחרידה (=שקרנים, מניפולטיביים ובוגדניים - באישה שלהם, בבחורות איתם הם מתחילים ובאינטגריטי).

זה לא אומר כלום על זה שאינטימיות אמיתית לא כוללת שיתוף. אולי אתה רומז שהגבר יכול לחרטט אותי.. בסדר. אבל כשהוא לא מחרטט? אז מה ברירת המחדל שלו? אם הוא רוצה באמת להכיר אותי, לא יהיה לו צורךלשתף / להשתתף?

קובי - זה רעיון ממש טוב, מה שכתבת ב"לסיכום": לראות מה הסיבות שלכאורה אין טעם בלהתעניין ואז להפוך אותן, זה אולי יתן לי עוד דרך לראות את הלמה כן - שאני יותר מרגישה חוויתית, אבל אין לי תמיכה שכלית.

למשל: אם הגבר טוען שזה לא חשוב להיכרות ביננו, אז ההיפוך הוא שזה מאד חשוב. זה מזכיר לי את הויכוח הזה, שמישהו מוכר לך משהו ביוקר, נגיד ב - 2 ש"ח מעל למחיר הרגיל, אז הוא אומר לך: "מה אתה מתקמצן, זה בסה"כ 2 ש"ח, מה אתה עושה כזה סיפור"? וההיפוך הוא: "מה אתה עושה כזה סיפור"?

קראתי הכל. כמה מחשבות / תגובות.

קובי - לא מדובר בחיפוש שלדים בעברו, אלא רצון שישתף אותי בחייו. זה לא בהכרח צריך ללכת לעבר, זה יכול להיות קשור גם בהווה, במארג החברתי / תעסוקתי שלו. ברגשות שעלו בו כלפיי דברים. ייתכן שאותו אדם פחות מזהה עצמו עם "סיפורים". למעשה, אני כזו. אני פחות ששה להציג את עצמי לאחרים, דרך סיפורי - עבר או הווה מתחומים אחרים מאשר התחומים הנידונים בינינו. אבל - במוקדם או במאוחר, יקרה לי משהו שיעורר בי רגש, ואז - אם אני בהיכרות עם אותו האדם, אני אולי ארצה שתהיה לי אפשרות לשתף אותו גם בזה. אם זה חלק מהעולם הרגשי - מחשבתי שלי בזמן שאני איתו. ואני ארצה שזה יעניין אותו, כי זה נותן תחושה של מישהו מולי ולא סתם אחד שמחפש לספק את הצרכים שלו (ואני לא מתייחסת דווקא לצרכים מיניים). ואני גם ארצה לראות שהוא חש רצון לשתף אותי, זה מראה לי שהוא רוצה להעמיק איצי את הקשר, ושהוא גם מתאים לי - רוצה אותם דברים כמוני.

אם כי אני מודה שאלו שני מקרים קלים יחסית, כי לא הייתי צריכה "לדחוף את עצמי אקטיבית" לתת צ'אנס. ויש לי סיטואציה כזו עכשיו, שכבר איפשרתי להיכרות להתהוות קצת, למרות שיש לי התנגדות גדולה בגלל "שלל חסרונות" שאני מוצאת. אבל בעקבות הצפייה בקלטת של אליעד, התבוננתי עוד רגע, וראיתי שאין פה באמת חסרונות או דברים שדוחים אותי, אלא שאין פה דברים שבקלות מושכים אותי, ושיש הבדל. יכולתי לדמיין איך אותם דברים שכרגע אני לא כל - כך אוהבת, כמו קצב התנהלות מסוים או סוג הומור מסוים, יכולים לא רק להתגמד לאור תכונות אחרות, אלא להפוך בעצמן ליתרון בעיניי. אני לא מרגישה את זה, אבל יכולה לחשוב את זה, וזה נתן לי את החשק=שכל (-: לא לסגור את הדלת.

פעם זה היה לי כך. כי הייתי פשוט נדחית ומאמינה למחשבה שלי. מאד. ואז זה יצר לי התנגדות חריפה, 'לעצור ולראות'.

אבל לאחרונה היו לי 2 התנסויות, בהן ראיתי, איך משהו שנראה לי במישהו חיסרון הפך פתאום ליתרון מבחינתי.

במקרה הראשון - כיוון שהכרתי את האדם רק מעט, החיסרון הזה בלט לי על - רקע תכונות אחרות 'רעות' שדמייניתי לגביו. אבל ככל שהכרתי אותו יותר (כך יצא, לא על רקע רומנטי), התבהר לי כי שגיתי לגבי התכונות האחרות, ואותה תכונה שראיתי כחיסרון, על הרקע החדש, נראתה דווקא כיתרון. (כמו שמישהו לבבי וחכם, זה שונה מלבבי וטיפש. במקרה הראשון אתפוס את הלבביות כחיובית ובשני - אתפוס אותה אולי כשלילית, כחלק מהטיפש..).

במקרה השני - בתוך אותו המפגש ממש, השתנתה דעתי על תכונה מסויימת של האדם ומשמעותה. גם בפני עצמה, התכונה לא נראתה לי כל - כך נוראית, וגם התכונות האחרות היו כל - כך יותר חשובות, שהחיסרון הזה כבר לא הזיז לי בכלל, הוא נצבע בצבע של הדברים החיוביים, ואפילו טיפה העדפתי שיהיה גם איזה משהו שלילי. שהרי גם אני לא מושלמת.

דובר על מקרה אחר, הקדמה למה שאתה כתבת. שלפעמים למישהי יש נטייה לפסול מהר את האפשרות בכלל להכיר את הבנאדם, כי הדרכים שלו זרות לה, ומופעל שיפוט שלילי מוגזם ולא מאוזן, ולא בגלל שאין כימיה והתאמה. ואז ההבנה שהושגה דרך החשיבה, שאומרת: "רגע, תרגיעי. אין פה דחיפות לדחות אותו. אולי הדבר הזה שנראה לך כרגע כל - כך קריטי, כל - כך כמו חיסרון, הוא בכלל לא חיסרון, ואולי להיפך - אולי זה יתרון עצום עבורך, את פשוט לא מכירה את זה / בזה עדיין"... מאפשר לקשר להתקיים עוד קצת מעבר, ואפשר אז לראות.

אורי, כמה מחשבות:

קודם - כל, זה כיף לזרום עם מישהי שנעים לך איתה או עם מישהו שנעים איתו. לא תמיד מכירים בקלות מישהו / י כזה, וכשכבר מכירים, אז זה נעים להיסחף. זה לא בדיוק סותר את השכל. אנו גם רוצים ליהנות. אפילו אם במהלך הקשר יש ייסורים שקשורים לחוסר - ההתאמה וגם בסיומו. לא מעט פעמים התחושה היא ש"זה היה שווה". זה מתאים לנו לאותו זמן, בהיעדר משהו "יותר טוב" או בגלל שהיכולת / רצון שלנו לקשר יותר רציני או מבוסס אינם נכחים במידה גבוהה, מספקת, כדי שהשכל יתערב, כדי לוותר על קשר שנראה מבטיח "כימית", אך בעייתי "שכלית".

בהמשך להודעה הקודמת, במידה ואנו כן רציניים, אז אולי נצליח להימנע מלהיכנס לסערה - כימית וכו', מהשכל + הרגש, כי אנו לא באמת - באמת הכי רוצים את זה. אנו יותר רוצים משהו אחר, רציני יותר, מבוסס יותר.

כלומר: השכל כן נכנס, וזאת בהתאם לרצון שלנו. אם הרצון החזק שלי הוא ליהנות, אז זה שאיני מפעילה שיקולים שכליים מסוג אחר, זה לא ויתור על השכל, במובן ה"רע", אלא זה ויתור על השכל שיש בו שכל.

כיוון נוסף - הבעייתיות שיכולה להיגרם מזה שאנו שמים תשומת - לב יתרה על החסרונות היחסיים, למיטב זכרוני, נדונה בסדנת - הזוגיות האחרונה. כשאנחנו מאוהבים, זה לא שהשכל לא רואה את החסרונות של בת - הזוג (עשו על זה מחקר. לקחו גברים ונשים מאוהבות ונתנו להם לכתוב רשימה של החסרונות, והם לא התקשו), אלא המערכת - הרגשית גוברת ובוחרת להתעלם מהם, ובזכות זה אולי בכלל אנחנו מצליחים להתחבר למישהו. אחרי כמה חודשים, כשיש בינינו כבר היקשרות כלשהי והכרות כלשהי, אנו יכולים יותר לקבל חלק מהחסרונות, ואז אולי השכל פועל בצורה מיטיבה יותר, ולא בשיפוטיות חסרת - רסן.

דבר נוסף - הבדל בין בנים לבנות. בנות מאד "עובדות עם השכל" בזמן שהן מאוהבות. למעשה, זה חלק ממנגנון ההתאהבות. במחקרים בהם הכניסו בנות מאוהבות למכשיר FMRI,מצאו שכניתן להן להתבונן על תמונה של אהובן, מיד הזיכרון האפיזודי שלהן נכנס לפעולה ("מה הוא אמר לי" "האם הוא פתח לי את הדלת" "האם שילם עליי" וכו') - המנגנון האבולוציוני של גברים, גורם להם לחפש אישה שנראית בריאה כדי לשרוד הריון, ואילו המנגנון האבולוציוני של נשים גורם להן לחפש גבר שנראה שיישאר איתן לאחר הלידה. ולכן לכל אחד יש שכל שונה.

היה לי מורה רוחני שהגדיר "עניין" כמרכיב הקוגניטיבי באהבה. ואני, אכן, חשה שחלק משמעותי מקשר הוא הרצון שלי להכיר את הבנאדם האחר ולחשוף עצמי בפניו (בהדרגה) והרצון שלו להכיר אותי ולהכיר לי את עצמו.

אם המרכיב הזה נעדר, והבחור רוצה רק כיף או לחלופין כיף ועבודה - התפתחותית - משותפת אני חשה שהקשר חסר. אני מסיקה ש: או שהבחור לא מעוניין בי מספיק או באופן 'רציני', או שהוא לא ממש מעוניין בקשר 'רציני', או שהוא כן מעוניין ופשוט לא יודע איך להתעניין או לחלוק את רגשותיו (=מוגבל).

התמונה קצת מסתבכת, כשנכנסים התירוצים הרוחניים, כמו: 'מה זה משנה מה היה לי עם החברה הקודמת שלי, אנחנו חיים ב"כאן ועכשיו"'. או: 'למה לדבר על זה שאת מרגישה רע עם התנהגות מסויימת שלי, אם אפשר להפוך את זה נוסח ביירון קייטי, ולראות שאת לא מרגישה טוב עם ההתנהגות שלך... '

אני חשה שחשוב לי ש"יכירו" אותי בקשר, גם אם מדובר בדברים "לא - מפותחים". גם אם מדובר בסיפור חיי ("עבר") או כיווץ שחשתי מול התנהגות של בן - הזוג ("האשמה") או איך היה לי היום בעבודה ("שטויות לא מעניינות"). ואני גם רוצה להכיר את בן - הזוג, על סיפוריו הקטנים, רגשותיו וכו', ולא רק לעשות איתו כיף ו / או "עבודה". אני מרגישה שזה חשוב מאד על - מנת להעמיק.

והשאלה שעולה לי היא - למה זה חשוב? אם זה אכן חשוב? למה חשוב "להכיר" את כל הדברים האלה?

יפה מאד. לקחתי מזה למעשי.

שני דברים:

הראשון - בזמן שאני נותנת את הצ'אנס להכרות, אז לא לבוא כל - כך חזק עם הקטע של "אני רוצה להיות לבד", אחרת אין פה צ'אנס אמיתי.

השני - להכיר בזה שמכיוון שהחסרונות שאני מוצאת הם יחסיים לציפיותיי, ייתכן שתוך זמן אני עשויה לראות שבעצם יש פה יתרון בכלל. וקרה לי לא פעם, שדעתי השתנתה כך. במיוחד אם החיסרון האמור הוא סוג / סגנון של משהו שאני פחות מכירה. המסקנה: לתת צ'אנס להיכרות, להתרגלות. לא למהר לשפוט.

יש סרט הונגרי זוכה אוסקר, שנקרא "התוודעות" על שני אנשים זרים שהיו תקועים אחד עם השנייה, ונאלצו להעמיד פני בעל ואישה, בזמן מלחמת העולם השנייה, וממצב של דחייהביניהם הגיעו לאהבה גדולה. הם היו תקועים יחד בחדר בדירה הרבה זמן, והתוודעו. שם יפה לסרט.

מצד שני, דווקא בגלל שממילא אני לא מתחתנת מחר עם הבחור, אולי קל להניח לרגע את יתרונות הלבד בצד, ולהסכים פשוט להיחשף לסוג מסוים של התנהלות שהוא שונה משלי, לבדוק אם זה נעים לי.

נכוו. + 1. זוכרת בעבר שהיה לי קשה עם מישהי קרובה שאמרה הרבה "תודה". בדומה למה שתיארת שתרגיש אימא שבנה אומר: "תאכילי אותי בבקשה". 2. עם חברות שלי, אני בקושי זוכרת מצב שנבקש סליחה זו מזו. וגם אם מישהי תגיד: סליחה, האחרת תגיד: את יודעת שאת ממני לא צריכה לבקש אף פעם סליחה, וזה נכון. התיקון הוא באהבה, והאהבה ללא תנאי היא התיקון.

זה נכוןבאופן חלקי. הייתי מוסיפה גם = "אם אתה אומלל, זה אולי סימן שאתה סובל מחוסר זמן, שלא מאפשר לך לבדוק את אומללתך".

לפעמים האומללות קשורה בזה שאתה מנותק מהחיים ובמקום להיות פעיל בהם, אתה מסתבך עם עצמך, כמו שאולי ברנארד שאו כיוון, ולפעמים האומללות מתקבעת משום שאין לך אפשרות לעצור, להתבונן ולבחון.

משיפז, אהבתי את "כשמשהו בך יהיה מוכן להרפות מההגדרות והפחדים והשאלות.."

איפה יש בלונדינית?

קובי, אני אגיד לך מה הנוסחא, אבל תיקח את זה בערבון מוגבל. עוד לא ישנתי הלילה, כך שלא יכולתי לישון על זה.

הנוסחא היא להיות עצמך, שעד פה זה פשוט, אבל - לא סתם עצמך, אלא עצמך משובח. כלומר: תשקיע בהשבחת עצמך - שזה אומר להתחבר לטבע שלך, לניגודים שבך, לפעול בספונטניות, מתוך חשק ויתרון ולא מתוך פחד. - > במצב הזה אתה תמשוך אליך יותר ויותר אנשים ובתוכם נשים. וזה לא מבטיח בכלל, שהם יישארו איתך בפועל, כי יש עניין של התאמה ודינמיות, כמו שכתבת, ואולי אתה תהיה 'גדול' עליהן בכלל.

החדשות הטובות, עם זאת, שבמצב הזה, אתה גם לא תחפש נוסחא לאיך להשאיר את האישה לצידך, כי זה נוגד את המצב. אתה אולי תחפש דרכים להשביח את עצמך ולהעניק לאישה שאיתך את מתנותיך בצורה שתשמח אותה. אתה תרצה לשמח אותה ואת עצמך יחד, ולא - להעניק לה, כדי שהיא תהיה איתי. להיפך - תרצה שהיא תהיה איתך כדי להעניק לה.

מ. ש. ל.

משיפז, אני לא בטוחה שהתחברת למקום ממנו אני שואלת את השאלה, תיארת את המקום שלך, וזה, לפחות כרגע, לא נשמע דומה למקום בי ששואל. זה פשוט מעניין אותי איך זה מתהפך, כביכול, כי אם אראה את פעולת המנגנון, זה יכול לעזור לי לראות את 'עצמי', או נכון יותר, את המנגנון, יותר טוב. כשאתה מכיר איך טריק פועל, אז אתה פחות תיטה ליפול בפח שלו. כשאתה רואה איך המנגנון פועל, אז אתה קרוב יותר לראייה אמיתית של עצמך, מאשר כשאתה משלה את עצמך, כי אין לך בררה, כי אתה לא מבין איך הדברים עובדים.

קראתי שוב את ההודעה האחרונה שלך. אני מבינה בה הכל, אבל חסר לי כאילו פירוט. ניסיתי להוסיף אותו. נראה אם הגעתי למשהו מעניין.

ניקח מההודעה שלך את ההשוואה בין האנשים, שכביכול ב'אובייקטיבי' קיבלו אותה כמות כאב, אבל בסובייקטיבי כל אחד מהם מדמיין שהכאב הוא באחוז אחר בהשוואה למה שהוא מדמיין שהוא מסוגל.

נגיד שאחד האנשים חווה שהוא מסוגל לעמוד בסבל שהוא X והשני חווה שהוא מסוגל לעמוד בסבל שהוא X+4, אז זה שחווה שהוא יכול לעמוד רק ב - X, יחווה את הסבל הנכחי, כיותר גדול, מזה שחושב שהוא יכול לחוות x+4. -- > עד כאן מובן.

אז הראשון, יגיד, אני חווה 8 בסולם של 1 - 10, כשאני מסוגל לחוות 2, אז נגיד שהוא חווה 2, והשני יגיד, אני חווה 6 בסולם של 1-10, כשאני מסוגל לחוות 4, אז נגיד שהוא חווה 4.

האם הכוונה היא שה - 2 וה - 4, הם כאילו שווים. כי זה לא 2 ו - 4 בסולם הסובייקטיבי, של כמה אני מסוגל לחוות, אלא זה 2 ו - 4 בלי סולם. זה שווה, כי זה בדיוק מה שהאדם מוכן לחוות?

ענבל, תודה. בלי קשר למפגש, אני עדיין מנסה לבדוק את אי - ההבנה שלי גם פה. רק אם בא לך, את מוזמנת להמשיך לבחון את זה יחד איתי.

את הסיכום שסיכמת אני מבינה. זה חמוד. אני אומרת שאני סובלת מידי, אבל ה'סובלת מידי', נגיד נקרא לזה X, זה בדיוק מה שאני מוכנה לסבול. למשל: האימא תגיד שמה שהיא ראתה היה נוראי מכל, אבל זה לא היה נוראי מכל, כי היא הסכימה לחוות את זה. או מישהו שלא מוכן לסבול נגיד ממוות של מישהו אחר, למשל, יכול להכחיש שהמישהו מת. אם הוא כן מתאבל ואומר שהסבל גדול מידי, זה לא יכול להיות, כי הוא מוכן לסבלו.

ענבל, לא בטוחה שהבנתי, בקטע של הניסוח של הדברים. אז אגיד מה הבנתי שאת אומרת, ופדבקי אותי אם הבנתי נכון או תסבירי לי שוב. הבנתי שאת אומרת את הדבר הבא:

הבנאדם בא ומתלונן: אני סובל מאוד. בסולם של 1- 10, אני סובל 8.

שואלים אותו: וכמה אתה מסוגל לסבול? או מוכן לסבול? והוא אומר: 2.

למעשה, הוא סובל בדיוק 2. הוא סובל בדיוק כמה שהוא מסכים לסבול.

אז למה הוא חושב שהוא סובל 8 ? כי הסולם שלו הוא יחסי.

אוקי. זה חלק שאני בודאות לא מבינה. (אני גם במצב עייפות מתקדם - 8 מתוך 10 (:.

אני מבינה שבגלל שהסולם יחסי, אז נדמה לי שאני סובלת ביחס לסבל אפשרי בעולם, יותר ממה שאני באמת סובלת. כי יש אינסוף סבל בעולם. ואני משווה למה שיש לי. כמו שמישהו שרוצה להתעשר, ירצה עוד 40% ממה שיש לו היום, אבל כשיהיה לו את העוד 40%, הוא שוב ירצה להתעשר בעוד 40%.

מה שאני לא מבינה - זה את המשחק בין ה - 8 ל - 2. למה אם אני חרדה 2, אני אחשוב שאני חרדה 8, ולא למשל: 6. אני מבינה את ההקצנה, אבל למה זה מתהפך בדיוק? למה 8 הופך ל - 2?

עימנואל, במקרה של הגיל - אני רוצה לשקר, אבל אני מתעבת את השקר (הייתי מעדיפה לא להצטרך לשקר כדי להיות מקובלת). אז אולי ההבחנה פה היא בין:

רוצה משהו שאני תופסת כטוב (למשל: זוגיות) = רוצה

לבין:

רוצה משהו שאני תופסת כרע (למשל: שקרים) כדרך להשגת הטוב = מוכנה

שניהם רוצה, אבל זה לא רק משחק מילים לראות שיש ניואנס אחר.

אחת ההשלכות של לשים - לב להבדל הזה, הוא לראות:

כשאני רוצה את הטוב (טוב ספציפי כלשהו, נגיד: שיהיה לי כסף), תמיד זה יביא אותי גם לרצות את הרע (למשל: לעבוד קשה בשביל הכסף, לפחד שלא יהיה לי כסף).

ולראות הרע שאני רוצה כאמצעי להשגת הטוב, הוא תמיד הפוך לטוב: הפחד שלא יהיה לי כסף או המאמץ 'לעשות כסף' - זה תודעת מחסור ולא עושר.

כנ"ל: השקר של האישה לגבי גילה, זה ההיפך מאהבה וקבלה שלה כפי שהיא (שזה בעצם מה שהיא רוצה).

כנ"ל: האובססיה שיש לאדם לסיגריה היא ההיפך מתחושת הרגיעה שהוא משיג באופן רגעי מעישונה.

ומכאן, נובעת ההבנה שכל רצון שלי לטוב, בתוכו עצמו יש את הרצון שלי לרע. ואם כך - או שאסכים לחיות בצורה זו, או שאוותר על הרצון לטוב!!! - כי ממנו נובע הרצון לרע.

בהמשך לשאלה של עימנואל - האם יש הבדל בין רוצה למוכנה? זה מדהים, יש באדם הממוצע משהו עיוור כל - כך. הוא רוצה טוב, וזה עסקת חבילה עם זה שיהיה לו רע, בדיוק באותו עניין בו הוא רוצה את הטוב (כמו ששלומי הצביע לי שרשימת הרצונות=רשימת הפחדים), והוא עדיין רוצה את הטוב הזה. לא סתם רוצה, מעדיף, מוכן, אלא ממש נצמד לזה.

אם יתנו לכם קערת ספגטי עם רוטב האהוב עליכם, נגיד ספגטי בולונז, עם פרמג'ן מגורר מעל, ומעל הכל, קורטוב קטן של רעל עכברים מפוזר. האם הייתם אוכלים?

נראה שהקיום שלנו הוא כזה שמכריח אותנו לקבל את הרע עם הטוב, כעסקת חבילה. עם אתה מכוון למצומצם, אתה מקבל דבש ורעל יחד. אי - אפשר להפריד.

למשל: במקרה של האימא שהבן שלה נשרף. זה לא שהיא רוצה שזה יקרה, אלא מוכנה (לא התאבדה לתוך האש יחד איתו).

אני לא זוכרת אם אליעד עשה הבחנה בין רוצה / מוכנה. נדמה לי שלא. כשאני מתבוננת אצל עצמי, אני יכולה לראות שלעיתים אני 'מוכנה' לספוג משהו לא נעים מהעולם, כדי להרוויח משהו נעים. אז אפשר לקרוא לזה 'רוצה'. אבל אני רוצה את זה רק כאמצעי למשהו אחר. אם ניקח את הדוגמא המדוברת של אורי: אני מוכנה לשקר לגבי גילי, כדי להכיר בחור אטרקטיבי. ההבחנה הזו אולי חשובה, לצרכים של הבנת האדם את עצמו. כי מצד אחד, אם אני מוכנה לשקר, אז אפשר להגיד שאני רוצה לשקר. מצד שני, חשוב להבין אולי שאני לא אוהבת את השקר כשלעצמו, אני פשוט פחות שונאת אותו ממה שאני שונאת את הרעיון של לא להכיר גבר.

מה דעתכם? האם זה שונה? האם זה משנה? האם זה עוזר לדייק? או להיפך, אולי?

עימנואל, בקשר למה שכתבת לפולי - ייתכן (אבל לא בהכרח - ייתכן שהאדם מחובר יותר למי שהוא, לאין סוף, ונעשה מעצמו הדבר הנכון, מה שהמציאות הובילה באותו הרגע). גם אם זה כך, וזה נעשה מאגו, עדיין זה מלמד אותנו משהו על הבנאדם. על הרצונות שלו, כפי שפולי דיברה. מישהו שאומר שהוא לא פוחד למות, אבל ברגע האמת מתגלה לו שהוא מאד רוצה לחיות, גם במחיר של 'ויתור על ערכים' שהוא חשב שהוא מאמין בהם אמונה שלמה. ולהיפך - מישהו שטוען ש'לא אכפת לו', אבל, בעצם, מאד אכפת לו. טוב, המוח שלי נמס. אתגר הזהיר אותי מזה. אני צריכה קפה נמס.

הכיוון שהבאת יפה ומוסיף. אנחנו לא באמת מכירים את עצמנו, וזה בולט במצבי - קיצון.

אני שואלת את השאלה מכיוון פרקטי - מה אפשר לעשות עם ההבנה, שאם משהו נמצא לי בחיים, אז סימן שאני לא מספיק שונאת אותו? כמה הדבר נתון לבררתי? לבחירתי?

קשה לי לנסח מה השאלה שלי בדיוק. אני פשוט מרגישה שהמנגנון הזה שאליעד הצביע עליו הוא לא - יציב... אשמח לחשיבה משותפת, אם אתם מבינים לאן אני מכוונת.

בדוגמת האימא: מה זה אומר להגיד, זה לא היה לה עד כדי כך נורא? אז למה אחר - כך זה כן הפך לכל כך נורא? (נגיד שהתאבדה). יש עניין של עיכול.

בקשר למפגש עם אליעד אתמול. אליעד אומר שמה שאנחנו מקבלים, זה מה שאנחנו רוצים. אם יש X חרדה בחיי, ויש 100% חרדה בעולם, אז זה אומר שאני לא רוצה לחוש את ה - 100%, אבל אני כן רוצה להרגיש את ה - x.

נדמה לי שככל הנוגע למצבים קיצוניים יותר, כמו בדוגמת האימא שראתה את בנה נשרף באש, או כשאנו 'מאוימים' על - ידי תחושת אבל קשה או חרדה קשה, אז הדברים הם מאד דינמיים. לדוגמא: אני כל - כך לא מוכנה / לא רוצה לחוש אבל (על פרידה, מוות), אז אני לא אחוש - אני יכולה להיות אפילו בהכחשה של מוות, בתחושת אופוריה, אני יכולה להקהות את חושיי, לישון כל היום, להתאבד, רק לא לחוש את העצב, אבל מה שקורה בהמשך (במידה שלא התאבדתי), זה שהדברים בדרך - כלל יתהפכו - כלומר: אני לא אוכל להכחיש יותר, להקהות את חושיי וכו', ואז העצב ישטוף אותי. בדוגמא של האימא והשריפה: אפשר להגיד - זה לא היה לה עד כדי כך נורא, כי היא לא קפצה איתו לאש, אבל יכול להיות שחודשיים אחר - כך היא תתאבד.

מה שאני מנסה לשאול, זה, האם באמת אפשר להחליט שאנחנו פשוט לא נחווה סבל מסוג מסוים: עד כדי כך אשנא את העצב, שלא אחוש עצב... או שזה יהיה תרופה לזמן כלשהו ובהכרח יתהפך. או האימא - לא עד כדי כך שנאה משהו, אבל בהמשך כן תשנא אותו עד כדי כך.

אני לא יודעת. אתה יכול להראות לי איך המשפט הזה נכון - על 2 חלקיו - על דוגמא אחת. אתה אומר, זה נכון תמיד ולגבי הכל. אני אומרת - תראה לי שזה נכון על דוגמא אחת קודם, שאהיה בטוחה שאני מבינה מה אתה אומר.

הכולהולך (-: לגבי המשפט: אתה אומר - מצד אחד, כל מה שניתן לדבר עליו הוא חסר משמעות לחלוטין והוא הפוך ממה שהוא נראה. הכל כולל הכל. ומצד שני, כל מה שניתן לדבר עליו הוא בעל משמעות והוא בדיוק כמו שהוא נראה ורק זו האמת?

לא הבנתי, חמוד, לגבי הד"ר. לגבי המשפט, אתה אומר: מזויף / שקר = "שכל מה שניתן לדבר עליו הוא חסר משמעות לחלוטין והוא הפוך ממה שהוא נראה", ואיך אתה מגדיר אמיתי - שכל מה שניתן לדבר עליו הוא בעל משמעות והוא בדיוק כמו שהוא נראה?

אני לא ד"ר. שאלתי למעלה עימנואל, מה הכוונה במזויף ומה הכוונה באמת? למה אתה מתכוון, כדי שאבין.

הי פולי, מעניין, אפשר להיפגש ודבר לגבי ההתמחות. גם אני לא עשיתי התמחות. כשסיימתי לימודי תואר שני (בפסיכולוגיה קלינית, כמוך), המשכתי את לימודיי הדוקטורט שלי (מסלול ישיר לדוקטורט), והתחלתי לעבוד כמרצה במקביל. למרות המלצות חמות ומקומות התמחות ספציפיים שהיו פתוחים עבורי, החלטתי לדחות את ההתמחות לתקופה שלאחר סיום הדוקטורט. פשוט רציתי לעבוד לפרנסתי, וגם לקחת הפסקה, חופשה. לבסוף, ויתרתי על הדוקטורט כשכבר היה גמור, רק לכתוב אותו. החלטתי לעזוב את זה. בינתיים, עשיתי עוד עבודה עם עצמי, הייתי במסלולים שונים של לימודים - עצמיים, וקיבלתי מכמה פסיכולוגים ותיקים אישור לתחושה שלי, שאולי אני לא צריכה את ההתמחות הספציפית שמציעים במסלול כדי לטפל. ראיתי שמסלולים אחרים נותנים לי הרבה יותר. ואז - החלטתי לוותר על התמחות אולטוגדר. אפילו לא נרשמתי בפנקס הפסיכולוגים. והתחלתי לטפל - לא כפסיכולוגית. (במקביל עבדתי בעבודות שונות כפסיכולוגית). ולאט - לאט צברתי ניסיון וקיבלתי הדרכות פה ושם, וגיבשתי את הדרך שלי. רק השנה, כאשר התפטרתי ממקום עבודה עיקרי בו הייתי מרצה לפסיכולוגיה, וחשבתי על רצון לתת לעצמי השתלמות כלשהי בזמן הפנוי, צצו לי מחשבות על התמחות, לא דווקא כדי לסיים, אבל בשביל הניסיון. אני מרגישה, שהיום, כשאני כבר יותר חכמה ומנוסה, ולא בתוך 'סיר הלחץ', אני יכולה, אולי, לבחור נכון יותר את המוסד שאני רוצה להתמחות בו, ולהפיק הרבה יותר מהחוויה. אם הייתי הולכת בזמנו, נראה לי שזה היה נותן לי משהו די דומה למה שהלימודים נתנו לי, וזה לא הרבה. יש לי היום יותר 'אישיות' משלי, שהדברים יעברו דרכי.

לא כפסיכולוגית" - התכוונתי, שאני מציגה את הניסיון שלי למטופל / לפונה, אני לא מציגה עצמי כפסיכולוגית, למרות שיכולתי (אם הייתי נרשמת בפנקס). הטיפול מאד דומה לטיפול פסיכולוגי, אבל גם מאד שונה. משלבת שיטות נוספות, וכל הקונספט יותר פתוח ואנושי ומאוורר.

עניין אותי פשוט לשאול את פולי, את השאלה שהיא שאלה אותי - לגבי חששות, חסימות, זיופים, וכו'. איפה היא חווה זאת.

נכון. רק לא כולם עושים מעשים אקטיביים לטיפול בעצמם. מה שאני התכוונתי, זה שראוי לו למטפל - שגם יטפל בעצמו. מצד שני, זה לא אומר הרבה - זה שאדם כותב פה, למשל - שהוא מטפל בעצמו.

כשאתה מטפל, רצוי שתטפל גם בעצמך... או משהו בסגנון, אז זה הגיוני שיהיה כאן ריכוז של מטפלים.

עכשיו אני לא בזמן של חששות. בעבר היו הרבה. הייתי ב"תור החששות". היום יש לי ניסיון כבר יחסית גדול, לא רק בלטפל, אלא גם בלחשוש (-: וכחלק מההתפתחות האישית שלי, למדתי איך לשחרר מחששות לא רלוונטיים.

אתגר, מה לא הבנת שאני מטפלת? אם היית קולט את זה, היית נהנה יותר, נראה לי, אם נדמה לך שאתה 'טמטם' 'תי. זה לא לוקח כוח, לרוב. רק איפה שאני לא מכוילת טוב עם עצמי. להיפך, זה מטעין מצברים. לוקח כוח, כמו כל דבר אחר, שאתה משקיע בו, ואז גם מתעייף. ב"תור החששות" זה לקח הרבה כוח. אבל אתה צולח את זה, לבסוף. גם צריך לדעת לקבל מינון נכון של מטופלים. ולדעת פחות או יותר עם איזה אוכלוסייה אתה עובד. יש מקרים קשים, שאולי לא לכל אחד יתאים לעבוד איתם.

החשש הכי גדול שלי, פולי, העיקרי אולי, כי אין הרבה אחרים כרגע, זה לקחת אחריות על אנשים, בזמן שהם מעבירים את עצמם דרך מצבי - קיצון, וכאילו 'לאשר' את זה, לא 'להתערב' בזה, כי אני יודעת שזה אולי דבר הכי טוב בשבילם לעבור. ולפעמים יש דילמה, לערב את ההורים? במצבי דיכאון או אפילו לפעמים במצבים שהבנאדם קצת 'משתגע', אבל לא באמת, אלא במובן של פריקת - עול. והפחד - מה יהיה אם יקרה לו משהו, נזק בלתי - הפיך, כשהוא תחת טיפולי.

זה לא ההנאה שאתה עוזר. אצלי לפחות. זה ההנאה בלראות דברים פורחים, מתפתחים, במקום קמלים, מתבלים, מתבזבזים

על עצמי ועל אחררים. סיים - סיים (אני מקצרת (-:

עשיתי לייק אל 'תראה את הסרט'. יש שם מישהו שמזכיר אותך. זו מחמאה (-: ויש שם תסריט יפה מאד של טיפול מוצלח, איך הבנאדם, המאד מוכשר, אבל חסר אמון בסיסי, ויהיר, ושמתקשה להתחייב - לעבודה, לאשה, מפתח אמון בעצמו ובעולם במהלך הטיפול. וגם מראה את הדרך שהמטפל שלו עובר במקביל עם עצמו. אולי יש את הסרט בצפייה ישירה

אתגר, אני יכולה לספר לך על המציאות שלי.

נכון, אם הפרדיגמה הטיפולית היא: "אני הפתרון" "אתה הבעיה". אם מטפל חושב שהוא יודע - כל, או יודע משהו בכלל, אז הוא אידיוט. למטפל יש כלים, מסוגים שונים, שאוכל לפרט לגביהם, ו - לא פחות חשוב, אפשרות, לעבוד עם המטופל ולעזור לו להשתחרר בדפוסים והתניות מציקות, להתבונן, לגדול, להרגיש. אם המטפל יושב עם הכלים שלו קדימה, לפניו, והוא עצמו מאחורה, אז יש פה בעיה. אני לא מסכימה שיהיה אפילו שולחן ביני לבין ה'מטופל'. אפילו לא כוס קפה. אנו יושבים אדם מול אדם. והכלים שלי הם מאחורה. כי הדבר העיקרי שעובד זה מה קורה ועובר בין שני האנשים שהם אנחנו.

כאשר הבדל אחד (יש לא מעט הבדלים) בין זה לשיחת חברים, זה המקצועיות שלי להיות שם מסוגלת לראות את האחר בי, והמקצועיות שלי בשיקוף הדברים חזרה, וההשראה שאני מעוררת כאדם שעושה עם עצמו עבודה לכיוון הטוב, באופן עקבי מאד, כבר שנים, ויש לזה את השפעה מהותית. ובכלל, כשאתה מהווה צינור למישהו אחר, כביכול, אתה יכול להיות מאד מזוכך, עוצמתי. עוד הבדל, זה שהאדם אמנם "קונה בכסף" את הזמן שלי (וזה הדבר היחידי שהוא קונה בכסף. בטח לא את האהבה שלי, כי אהבה אי - אפשר לקנות בכסף, וגם לא את "המקצועיות" שלי, שאולי שווה מיליון דולר ואולי שקל), אבל הזמן הזה שלו, וזה נותן לו זמן קבוע להתייחסות - עצמית. זה עושה לו טוב, אם הוא בוחר לבוא. אני לא אומרת שכל אחד "חייב", אבל אם זו הבחירה הסובייקטיבית שלו, כנראה משהו טוב שם קורה לו, עבורו. (לא מתייחסת כרגע למקרי קיצון של התעללות / תלות קשה בתוך טיפול). והכסף - טוב שהוא מתקבל, אחרת הייתי יושבת מוטרדת לגבי ארוחת - הצהריים שלי. אני ניזונה, האדם האחר ניזון. מה הבעיה בכך? זה דווקא "מנרמל" את היחסים ולא מעוות אותם. לעומת מורים רוחניים, ש"לא לוקחים כסף", טהתלמידים רק מנצלים אותם, ומלבישים עליהם כל מיני אידאות, ואז בתורם הם מתחילים לנצל את התלמידים ולעשוק אותם כלכלית ומינית.

ויש עוד הרבה דברים מעניינים (לדעתי) להגיד על מה קורה בטיפול. אבל, אם נעצור פה, ונסכם, אני אומר לך שהכלי העיקרי שאני עובדת איתו בטיפול הוא אני, ובהחלט יש יחסים ביני לבין המטופלים, ומטפל שאומר שלא, אז הוא דפוק. ובהחלט, גם אני מתפתחת תוך כדי התהליך, אבל זה לא הפוקוס. הפוקוס הוא על המטופל. ויש לימוד והתעמקות, איך לא להיות מובל על - ידי האגוצנטריות. אין שום דבר מכאני בפגישות. יש יחסים, אוהבים, אוהדים. ותורמים. בהרבה מהמקרים. ואתה יודע את זה, כי אתה שומע איך הבנאדם מדבר, אתה רואה איך הוא מחייך, איך הוא מרשה לעצמו לבכות, איך הוא מתרחב. הוא עושה בך שימוש כדמות מיטיבה, מדמיין עצמו מול מראה שהיא אתה. ואתה מסכים להיות לו המראה הזו, ומנסה לעשות עבודה טובה כמראה.

תגיד, אתגר, ראית את הסרט: "סיפורו של ויל האנטינג"?

היום היה לי שיעור שהעברתי ושתי פגישות טיפוליות, אחת מהן ללא תשלום כספי. באותה שמחה ואהבה פגשתי את שני האנשים.

להגיד אגו + כסף + עבודה נחשבת, שבשביל זה אנשים מטפלים, זו הנחה מוקדמת, דעה קדומה. כביכול אתה מניח שכל מי שבוחר לעסוק בטיפול, יש לו איזו בעיה עם עצמו, שאין לו אינטגרטי, שהוא עסוק רק באגו?

ברור שגם למטפלים יש אגו ואישיואים בדיוק כמו לכולם. וכמו בכל תחום, יש חנטרישים ויש אנשים שעושים עבודתם טובה ונאמנה.

אתגר, אני לא רוצה להיכנס איתך לויכוח, או לייצג איזשהו צד אחר, שונה ממך, שבא להגן על עצמו. אני לא שם. אני מאחלת לך רק טוב. מקווה שתראה שאין לך כל ויכוח איתי. רק אהבה.

אם זה מעניין אותך להבין איך אני רואה טיפול, ולא לצורך הויכוח, לצורך של להכיר, להיפתח.. אשמח לשתף. ואם לא, אין לי צורך. אני לא מיסיונרית, לא של טיפול ולא של עצמי

אתה שואל על תפקיד המטפלת, או בכלל על מצב שאנחנו נעזרים באחרים?

לא משנה התשובה, זה אותו הדבר.

מה זה שייך, אנחנו מראות זה של זה. אני יכולה לעזור לבנאדם עד למידה בה עזרתי לעצמי.

ואתגר - אני לא מאמינה למשפטים כמו: "בחיים הדברים לא הולכים ככה גלית. אין מקום לנשמות טובות ורצון טוב". זה גם משט מדכא, וגם הנוסח שלו "תאמיני לי בובה, אל תאמיני לאף אחד" פוסל אותו כשלעצמו. אני לא מתווכחת איתך, כמובן, עם החוויה שלך. אולי זה מה שאתה חווית בחיים שלך. התשובות שאני נתתי נובעות מניסיון - חיים שלי, ומדברים שעזרו לי, כשחקרתי את עולם הפחד, ושאלתי את עצמי שאלות, כמו האם אני רוצה לחיות את חיי מתוך פחד. זה שעדיין יש בי פחד (הרבה הרבה פחות מנהל אותי), זה לא אומר שאני לא יכולה לעזור לאחרים לראות איך מתמודדים עם הפחד. אני גם מטפלת, וחלק מהעזרה שאני מגישה לאנשים הוא בתוך שיחה.

מסכימה איתך שאתה הכוח. זה לא סותר שימוש במילים, בחשיבה. וגם - לא הדגשתי דווקא את זה. אפשר לתת לאדם השראה בכל מיני דרכים.

זה כמו שאני אשאל אותך, איך תלך איתו יד ביד, ולאט לאט תיצור בו אמון, אם אתה בעצמך חסר לך את האמון בעצמך ובאחרים?

מה זה משנה אם זה עם מילים או בלי מילים?

אוקי. לא הבנתי לאן עמנואל כיוון. אז לפי הפרשנות שלך, הוא שואל: אם מישהו מפחד להגיד את האמת, איך אפשר לעזור לו?

אם זו השאלה, אז קודם - כל לראות שזה בסדר שהוא מפחד, וזה בסדר שהוא משקר. השקר לא מה שמעניין. מה שמעניין זה הפחד. אז מדברים איתו על הפחד. ועל החוזקות שלו. ועל אפשרויות נוספות בחיים. ועל האם הוא רוצה לחיות את חייו מתוך פחד, או בתחושה של בטחון - עצמי ואמון בעצמו.

החיים הם לא לסיסים, תתבגר!

סתם... אתה יכול להרחיב לגבי המקרה שאתה מציג?

המטרה שלי הייתה להגדיר איפה זה 'נכון' לשקר, או עשוי להיות נכון. ולא לעגל פינות. דווקא אם בוחנים מקומות שנדמה לנו שכדאי / רצוי לשקר בהם, אז אפשר לראות בברור יותר, למה לא כדאי. לא שאלתי אותך אם את אימא מהסיבה שרשמת, פשוט הנזיפות שלך "נראה לי קצת נסחפת מפלצת? נו באמת מה את ילדה העלית שאלה עניינית תצמדי לתגובות ענייניות ", את יודעת..

אני יכולה לדמיין מצב, שאני אומרת למישהו: "הכל בסדר" או "הכוליהיה בסדר" כשקר, אם זה מה שהוא רוצה לשמוע (למרות שזה לא באמת שקר) או: פעלת בסדר, למישהו שעומד למות ומתייסר, מתוך חמלה. למקרים כאלה אתה מתכוון?

מודה שלא חשבתי על זה...

אז זה המקרה שמצדיק שקר גס, לטעמך? שאני בעצם שחקנית במחזה של מישהו אחר? אממ. מעניין. ולריקי הייתה בעיה עם זה שאני אמרתי 'מפלצת'.

ריקי, את אימא?

אני מסכימה איתך, באופן חלקי, לגבי "הלא מעניינו, אז אם רוצים שיהיה המשך, זה יהיה מעניינו". שימי - לב גם לכך שהוספתי הודעה, ובה פסלתי את הקריטריון הזה. היה לי ניסיון בטיול בחו"ל עם חבר שלי, א', שהיה איש שב"כ א'א', ופגשנו במדינה בה היינו זוג ישראלים מאד חמודים, וכששאלו אותו במה הוא עוסק, הוא העדיף לא לומר, מטעמים בטחוניים, וסיפר שהוא איש - עסקים (מה שגם נכון). עד כאן בסדר. בילינו איתם הרבה בטיול והיה סבבה. רק כשחזרנו, משום מה הוא בחר לספר להם, כבר כשנחתנו בארץ, שהוא בעצם א'. והיה נראה שהם ממש נעלבו (קצת הצורה שהוא סיפר הייתה לא מתאימה) והקשר ניתק.

ומה דעתך על הקריטריון הראשון שהצבתי - יחסי - כוחות לא שווים?

קריטריון נוסף - אפשר לשקר כדי לא לסבך עניינים. נגיד שאני רוצה לספר לכם פה משהו שקשור למטופלת שלי, אבל אני מעדיפה לא לרשום 'מטופלת שלי', כי זה מרגיש לי קו דק כזה שעדיף לא לחצות (אולי במקרה מישהו מכיר אותה, וכו'), ובמקום זאת אכתוב 'חברה שלי'. אז זה מן שקר ענייני כזה. אני לא יודעת אפילו אם זה שקר, כי אני בסך - הכל מספרת סיפור, אז מה זה משנה אם שיניתי כמה 'עובדות'. זה סיפור שלי, בכל מקרה. העובדות הספציפיות האלה לא מאוד משנות כא

למשל: מישהו מכוון לי אקדח לראש. או: מורה / מעסיק מרושע במיוחד / או מפלצת..

מישהו שרודף אחרי מישהו להרוג אותו, ושואל אותי: לאן הוא הלך? ואני מצביעה לכיוון השני.

עוד אפשרות שחשבתי עליה, היא: השאלה שהאדם שואל אינה מעניינו. תשובתה לא אמורה להשפיע על עניינו, ואין בינינו כל הסכם מראש שאנו מחליפים בינינו כרגע פרטים נכונים. השקר לא פוגע באף אחד אחר.

אבל בדקתי את זה עם דוגמא, ונראה לי לא נכון. כי יש לי אפשרות כאן להגיד שאני לא מעוניינת להתייחס, ואני לא חייבת לשקר. כי השקר כן פוגע פה, בי. למשל: אם מישהו שואל אותי מה הגיל שלי, ואני לא רוצה להגיד לו, אז עדיף שאגיד את זה (גם אם זה מסגיר במשהו את גילי או התייחסותי לנושא, חששותיי) ולא אשקר ואגיד24 כשאני בת 32, כי זה פוגע בי. הששקר. יש לזה קארמה מיידית.

ריקי, מה לגבי: - יחסי - כוחות לא שווים.

כשמטרת - פעולה של מישהו (בעל - כוח) נוגדת את מה שאומר לי האינטגריטי הפנימי, אני יכולה לשקר, כדי להציל את חיי / ערכיי / איכות חיי או חיי אנשים אחרים.

?

סיפור שסיפר נאור הודי אחד, על חייו עם המורה שלו: על איש אחד שהיה מפקח בתחנת רכבת, ובתחנה הזו, כמו ברבות אחרות, המפקחים נהגו לקחת שוחד. המפקח גיבור הסיפור לא נהג לעשות זאת. יום אחד הגיע חוקר משטרה לתחנה, בשביל לחקור את העניין הזה. באותו יום הבחור (התלמיד) עבר עם המורה שלו בתחנה. האיש (המפקח) שזיהה את המורה, ניגש אליו וביקש שייתן לו תרגול לתרגל. כל תרגול שהוא. הוא הבטיח שימלא אחר ההוראות בדבקות. אז המורה אמר לו: 3 חודשים תגיד רק את האמת. האיש אמר: זאת אעשה. ואז הוא מזומן לחקירה בנוגע לשוחד, ומתוך כל המפקחים, הוא היה האיש היחידי שסיפר את האמת. המפקחים האחרים קשרו נגדו, והחליטו להעליל עליו שהוא זה שלוקח שוחד, והוא היחידי.

בפעם הבאה שהם עברו בתחנה, התלמיד שאל את המורה, האם הוא יודע מה קורה עם האיש הזה, שהם נתנו לו את התרגול. המורה צחק ואמר שהאיש הזה עומד למשפט על לקיחת שוחד. התלמיד שאל את המורה: למה אתה צוחק, אם כך. והמורה אמר: הוא היחידי שאמר את האמת, והוא זה שעומד למשפט.

האיש (המפקח) מגיע למשפט, והוא מספר לשופט, לא אכפת לי אם תשימו אותי בכלא. קיבלתי תרגול 3 חודשים לומר רק את האמת. בינתיים העלילו עליי שאני לוקח שוחד, וגם אשתי ובני עזבו אותי. השופט שאל אותו: מי הוא המורה שנתן לך תרגיל זה? התברר שהשופט הינו תלמיד של המורה. הוא אמר לו (השופט): הלוואי שאני הייתי יכול לעמוד בתרגיל הזה. ופסק לטובתו.

בינתיים האיש קיבל סכום כסף גדול בירושה (אדמה של המשפחה שהוא לא ידע עליה), ואשתו ובנו 'חזרו' אליו, להיות בקרבתו.

האיש נתן את כל הכסף לאשתו ולבנו, אבל סרב לחזור ולחיות איתם. הוא אמר להם: 3 חודשים אני אמרתי את האמת, ותראו כל מה שקרה. אני עכשיו חייב לראות מה עוד יקרה, כשאומר את האמת כל החיים שלי.

- הסוף -



קבל את הספרים המומלצים עבורך שיביאו גם לך הצלחה ואושר אמיתיים בכל תחומי החיים!
לזמן מוגבל!     👈1 ב 150  👈4 ב 400     📞 050-3331-331    שליח עד אליך - בחינם!
שקט נפשי אמיתי - הספר על: איך להתמודד עם לחץ? איך להתמודד עם בעיות ריכוז והפרעת קשב וריכוז? איך להתמודד עם אכזבות? איך להתמודד עם מאניה דיפרסיה ועם מצבי רוח משתנים? איך להתמודד עם כל סוגי הפחדים והחרדות שיש? כעס ועצבים? איך להתמודד עם הפרעות קשב וריכוז? איך להתמודד עם OCD / הפרעה טורדנית כפייתית / אובססיות / התנהגות כפייתית? איך להתמודד עם עצבות? איך להתמודד עם פחד קהל ופחד במה / פחד להתחיל עם בחורות / פחד להשתגע / פחד לאבד שליטה / חרדת נטישה / פחד מכישלון / פחד מוות / פחד ממחלות / פחד לקבל החלטה / פחד ממחויבות / פחד מבגידה / פחד מיסטי / פחד ממבחנים / חרדה כללית / פחד לא ידוע / פחד מפיטורים / פחד ממכירות / פחד מהצלחה / פחד לא הגיוני ועוד? איך להתמודד עם בדידות? איך לשכוח אקסים ולא להתגעגע? דיכאון? מועקות נפשיות וייאוש? איך להתמודד עם אהבה אובססיבית? איך להתמודד עם חרדות ופחדים של ילדים? איך להתמודד עם הזיות / דמיונות שווא / פרנויות / סכיזופרניה / הפרעת אישיות גבולית? איך להתמודד עם ביישנות וחרדה חברתית? איך להתמודד עם רגשות אשם ושנאה עצמית? איך להתמודד עם טראומה ופוסט טראומה? איך להתמודד עם חלומות מפחידים וסיוטים בשינה? איך להתמודד עם התקפי חרדה ופאניקה? איך להשיג איזון נפשי? איך להתמודד עם תסמינים של חרדה? איך להתמודד עם שמיעת קולות בראש? איך להתמודד עם הפרעות התנהגות אצל ילדים ועוד...



הצלחה אהבה וחיים טובים - הספר על: איך להעריך את עצמך? איך לדעת איזה מקצוע מתאים לך? איך להאמין בעצמך? איך להשיג ביטחון עצמי? איך להצליח בזוגיות? איך לשפר את הזיכרון? איך להתמודד עם גירושין? איך לפתח חשיבה יצירתית? איך לחנך ילדים? איך ליצור אהבה? איך להצליח בדיאטה ולשמור על המשקל? איך למכור מוצר ללקוחות? איך לטפל בהתנגדויות מכירה? איך לקבל החלטות? איך לדעת אם מישהו מתאים לך? איך לנהל את הזמן? איך להצליח בראיון עבודה? איך לשנות תכונות אופי? איך לעשות יותר כסף? איך לשכנע אנשים ולקוחות? איך לפרש חלומות? איך ליצור מוטיבציה ולהשיג מטרות? איך לפתח יכולות חשיבה? איך לשתול מחשבות? איך לא להישחק בעבודה? איך להעביר ביקורת בונה? איך לחשוב בחשיבה חיובית? איך להתמודד עם דיכאון ותחושות רעות? איך לגרום למישהו לאהוב אותך? איך להיגמל מהימורים? איך למצוא זוגיות? איך להתמודד עם אובססיות והתמכרויות? איך להיות מאושר ושמח ועוד...



להיות אלוהים, 2 חלקים - הספר על: האם לדומם יש תודעה? האם יש אמת מוחלטת? האם יש או אין אלוהים? מהי תכלית ומשמעות החיים? מה יש מעבר לשכל וללוגיקה? למה העולם קיים? האם יש חיים מחוץ לכדור הארץ ויקומים מקבילים? האם יש הבדל בין חלום למציאות? למה יש רע וסבל בעולם? האם באמת הכל לטובה? למה יש רע בעולם? האם הכל אפשרי? בשביל מה לחיות? מי ברא את אלוהים? איך להיות הכי חכם בעולם? איך להשיג שלמות ואושר מוחלט? האם אפשר לדעת הכל? האם יש בחירה חופשית? איך נוצר העולם? מה המשמעות של החיים? מה יש מעבר לזמן ולמקום? האם יש נשמה וחיים אחרי המוות? איך להנות בחיים? איך להיות מאושר? איך נוצרים רצונות / מחשבות / רגשות? אולי אנחנו במטריקס? איך נוצר העולם? למה חוקי הפיזיקה כפי שהם? האם יש משמעות לחיים? למה לא להתאבד? האם המציאות היא טובה או רעה ועוד...
לפניך חלק מהנושאים שבאתר... מה מעניין אותך?
   



האתר www.EIP.co.il נותן לך תכנים בנושא מטפל אישי מומלץ, מאמן אישי בתל אביב, מאמן אישי בסקייפ ועוד אלפי תכנים נוספים, על כל נושאי החיים - ללא הגבלה! לקביעת פגישה אישית / ייעוץ טלפוני אישי / הזמנת הספרים - צור/י עכשיו קשר: 050-3331-331
© כל הזכויות שמורות לאתר www.EIP.co.il בלבד!
מומלץ ביותר, לצטט תוכן מהאתר במקומות שונים,
ובתנאי שתמיד יצורף קישור לכתובת שבה מופיע התוכן המקורי ולאתר.
האתר פותח על ידי אליעד כהן
דף זה הופיע ב 0.7344 שניות - עכשיו 29_03_2024 השעה 18:24:42 - wesi1